דעת מרדכי א נב

רש"י דאיירי שהקטן לא נגע במת רק בטמא מת ואח"כ כשנעשה גדול דהוי כנוגע בעצמו והוי כגדול שנגע בקטן הנטמא מטמא מת, אז הגדול אין מקבל טומאה כלל ולכן פטור מכרת וזה גופא חדש לן רחמנא דלענין חיוב שאינו שייך בקטן אח"כ גם כשנעשה גדול הוי דינו כגדול שנוגע בקטן ופטורא דכרת משום דאין מקבל טומאה כלל, אבל לענין טומאת אוכלין ומשקין שדבר זה שייך גם בקטן ולא נשתנו מידי בגדלותו גם אח"כ כשנעשה גדול הוי דינו אחד והוי משקין ואוכלין שניים ולא שלישיים כיון בקטנותו נמי שייך לענין דין זה

ולפ"ז לשיטת הרא"ש המובא כאן כל כה"ג מיחשב כנגיעה לבדה א"כ בדינו של הרוקח אם נימא דעובר ירך אמו הוא ומשו"ה לא מיחשב כטומאה בלועה, מ"מ קשה דאכתי למותר הוא הס"ס, להתירה לכנס באהל המת, כי בלא"ה היא מותרת, כיון דעובר חלק מהאם ואשה אינה מוזהרת על טומאה אפילו כהנת ואח"כ כשיולד העובר לא נחשב למפרע ככהן שנטמא במת רק ככהן שנגע בזר וכהן אינו מוזהר אלא אנגיעת מת ולא אנגיעת מי שנגע במת, ואין דמיון כלל למה שכתבו התוס' בנדה (ס"א ע"ב) אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא וכו' דאם עשוי לו תכריכין מכלאים וכשיעמד במלבושיו שנקבר בהן אי מצות לא הוי בטלות לעתיד לבוא אסורין מכלאים דשא"ה אע"ג דבעידנא דאלבשיה אין בו כלאים מ"מ אח"כ כשיעמוד יתהוה האיסור וכמו כן בלובש כלאים בעודו קטן ואח"כ נתהוה גדול שעובר אלאו דכלאים אלא דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דהמעשה הראשון היה שלא בחיוב, מ"מ גם עתה הוא לבוש כלאים, משא"כ בנוגע במת הא בשעה שנולד אינו נוגע, ובשעה שנגע זר היה ואע"פ דנוגע בעצמו לא מיחשב רק ככהן שנגע בזר שנטמא במת דלא מוזהר ע"ז כהן כאמור וצ"ע. סימן כב יחקר אם מותר ליהנות לאור ש"ק בשעת שרפה, ואם יש חלוק בין ש"ס טהור ובין טמא יבואר באיס"ה גם הנאה שאינה של כלוי אסורה

תנינן בשבת (כ"ד ע"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, תוד"ה לפי שאין שורפין וכו', וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים, דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה וכו', אבל שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה ואסר, מ"ש משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו, דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע וכו' והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא"ת ומאי אירע אטו קדשים נגזור משום תרומה שלא לצורך וכו' דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח וכו' עכ"ל התוס' ע"ש, והגרע"א בגליונו כתב וז"ל מאי הקשו נגזור משום תרומה שלא לצורך הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן, דמדאורייתא שרי הואיל ואי מיקלעי אורחים ומשו"ה לא גזרינן בכך ובספרו דו"ח כתב זה בדרך תירוץ על קושית התוס' ע"ש

ולדעתי נראה לישב קושיתו זו ע"ד הפלפול דלענ"ד דמש"כ התוס' בראשית דבריהם דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט ''לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה'', איסור הנאה זו אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר ליהנות לאור שמן קדש טמא שנדלק והוא ע"פ מה דאיתא בפסחים (כ"ו ע"א) דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, משום דהוי הנאה דלית ביה ממשא כפירש"י שם ולשיטת הירושלמי המובא שם בתוד"ה מעילה, דדייק מהא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אפילו מדרבנן נמי ליתא איסורא בהני תלתא, ולשיטת תלמוד דידן מדאורייתא מותר להשתמש לאור שמן קדש שהודלק למצותו, אבל מדרבנן אסור, ואע"ג דבלוקח ש"ק ומדליקתו לצורכו לכתחלה בודאי איכא איסור דאורייתא, היינו היכי שאין בהדלקתו שום מצוה רק לצורכו הודלק, דכמו"כ קאמר התם בפסחים במפטם את הקטורת לצורכו דחייב, אבל היכי דהודלק למצותו אז מותר להשתמש לאורו, דמראה הנאה דלית בה ממשא היא, כ"ז מבואר בסוגיא דפסחים שם יעו"ש ויובן. ולפ"ז בשמן קדש שנטמא דהדלקה מוכרחת ומחויבת בלא"ה בשביל העשה דבאש תשרפו אם כן ממילא מותר להשתמש לאורו, דדמי ממש להא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה, דכמו התם עיקר ההדלקה לצורך מצוה והנאת המשתמש אינה אלא הנאה של מראה בלבד דלית בה מעילה, ה"נ בש"ק שנטמא עיקר הדלקתו מחויבת בשביל העשה דבאש תשרפו והנאת המשתמש אינה אלא הנאה של מראה בלבד דלית בה רק איסורא דרבנן וכשיטת תלמודא דידן ולפי הנחה זו מדאורייתא דמי קדשים לתרומה דבשניהם מותר להשתמש לאורם אחר שהודלקו למצות שריפתם, ואם כן קשה לשיטת הר"י המובא בתוס' הנ"ל דס"ל דבתרומה לא שייך משולחן גבוה קזכי משום דאין עושין ממנה אח"ז לצורך גבוה כלום, אם כן מאי משני הש"ס ''לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פירש וגזרו תרומה אטו קדשים, הא גם שמן קודש טמא יהא מותר מדאורייתא להדליקו ביו"ט, גם אם אין העשה דבאש תשרפו דוחה לל"ת דיו"ט. משום דאחר שמדליקו הוא מותר להשתמש לאורו וא"כ ממילא מותר להדליקו וכשכתבו התוס' בקושיתם גבי תרומה ואע"פ שיש לבע"ד לחלק ולומר, דע"כ לא פליג הר"י על הריב"א דסובר דחלק הדיוט בטל לגבי חלק גבוה אלא גבי תרומה טמאה משום דשם אין מצות שריפתה גורמת היתר הנאתה, רק שלענין היתר הנאתה בשעת שריפתה נשארה בהיתרה הראשון דהא תרומה טהורה מותרת בכל הנאות ובטומאה אסר הכתוב כל הנאות, רק זו האחת בלבדה ליהנות בשעת שריפתה לא הקפידה התורה ונשארה בהיתרה הראשון אבל אין מצות שריפתה גורמת היתר הנאתה, אבל בשמן קדש שנטמא שרק מצות שריפתו גורמת היתר הנאתו להשתמש לאורו כאמור לעיל דמחמת זה מיקרי הנאה שאין בה ממש א"כ גם הר"י מודה דבטיל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה ומשולחן גבוה קזכי ולכן אסור להדליק ביו"ט, ואע"פ ששפיר יש לחלק כן בסברא מ"מ מטעם שכתב הר"י דלא שייך לומר משולחן גבוה קזכי אלא היכי שעושין ממנו אח"כ לגבוה" קשה לומר כן, ועכצ"ל דכונת הגמרא כן הוא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט' מדאורייתא דהיינו דאין העשה דשריפת קדשים דוחה ללאו דיו"ט לכל חד כדאית ליה ואסור מדאורייתא היכי שאינו צורך הדיוט רק צורך גבוה הוא העשה דשריפת קדשים בלבד, ואי משום דלא גרע משמן חולין כיון דמותר ליהנות בשריפתו. הא גם בכה"ג אכתי אסור מדרבנן וכשיטת תלמודא דידן (פסחים כ"ה) וממילא הוי שלא לצורך כלל ואיכא איסור דאורייתא וגזרינן תרומה אטו קדשים

אכן אכתי קשה לשיטת השאגת האריה (סי' ס"ד) דהיכי דאינו אסור אלא מדרבנן שוב ליתא מלאכה דאורייתא משום דמדאורייתא אמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים ויעברו אאיסור דרבנן ולפיכך רק איסורא דרבנן איכא וא"כ גם בשמן קדש שנטמא, כיון אחרי שהודלק למצותו ליכא רק איסורא דרבנן דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ומחמת זה יהא מותר להדליקו ביו"ט ואע"פ שאכתי איכא איסורא דרבנן מ"מ האיסור דאורייתא ליכא כאמור ועכצ"ל דאע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ גזרו תרומה אטו קדשים משום דתרומה וקדשים חדא מלתא היא ולא הוי גזירה לגזירה וכעין שכתבו התוס' ד"ה גזרה יו"ט אטו שבת, לעיל (כ"ג מ"ב) דיו"ט