דעת מרדכי א נ

וראיתי במוהרש"א בתוד"ה אלא אימא דנטה בזה לדרך אחר לגמרי וז"ל והוצרכו לזה לפר"י שפירש מ"ש איהו רואה ראיה של זוב דתולה ומ"ש איהי בלאחר י"א ומטמאה'' ובשלמא אם נימא דאף בלא ראתה לאחר י"א דמטמאה ניחא דשפיר מדמי לה, דכמו בראית הזוב לא גזרינן לא ראה משום ראה ''דאף אם יראה לא יסתור". ה"נ בלא ראתה לאחר י"א דלא נגזור משום ראתה, דהא אף אם תראה לאחר י"א לא תסתור, אבל אם לא מטמאה לאחר י"א אלא בראתה, אכתי תקשה הא לא דמי דבראתה לאחר י"א שפיר גזרינן משום ראתה תוך י"א דסתרה אבל בראית הזוב למה נגזור לא רואה כיון דאפי' אם יראה לא יסתור כך נראה שיטת ר"י למאי דקיימא מלתא דרב יוסף וכו' עכ"ל, ושני דברים אינם מובנים לי בדברי המוהרש"א מה שכתב ומ"ש איהי בלאחר י"א דמטמאה'' הלא בתוס' כתבו ומ"ש ''איהי בתוך י"א'' אם לא דנימא דגרסא אחרת היה לו בדה"ת גם מש"כ בזב ''דאף אם יראה לא יסתור" הוא תמוה, דהא בפירוש איתא במסיט ראיה ראשונה וכן מו"מ תולין דהיינו אם יראה ראיה שניה דטמא המסיט וכן הנוגע במו"מ למפרע ואין להסתפק רק אי טומאה דאורייתא או דרבנן, אבל לא לאמר שאינו מטמא כלל למפרע וצע"ג להבין דבריו, גם מה שמבואר מדבריו דלר"י לב"ש בשמשה בי"ב אף אם לא ראתה נמי טמאה לב"ש, אינו נראה כן מכל הסוגיא לפרש"י וכנ"ל דביום י"ב לא מטמאה רק אם ראתה משום דגזרינן לאחר י"א אטו תוך י"א, ורק הגמ' מדמה זל"ז אי גזרינן בשומ"י כנגד יום בתוך י"א לא ראתה אטו ראתה וכמו דגזרינן ראתה אחר י"א אטו תוך י"א וגם מדה"ת אין ראיה ויש לדחות ואכמ"ל

והנה. ראיתי בדברי הגר"א (מס' זבים) באליהו רבא שמשמע מדבריו ג"כ דלב"ש הוי זב גמור למפרע מדאורייתא ומפורש ביותר בדבריו בבאורו על התוספתא (פ"א דזבים) דתניא התם הרואה ראיה אחת של זוב ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום וב"ה אומרים כבע"ק אלו ואלו מודים שטובל ואוכל את פסחו לערב עכ"ל התוספתא. וכתב ע"ז הגר"א בבאורו וז"ל שהוא טובל ואוכל פסחו לערב ולא חיישינן שמא יראה למחר ויהא טמא למפרע דהתירו אצל פסח כמו טומאת התהום שהרי אין מכיר בה אדם עכ"ל, ודבריו תמוהין לכאורה דהא מסקינן בפסחים (פ"א) דלא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד ולא בזיבה ועוד דלא מצינו דהותרה טומאת התהום אלא בהקרבה אבל לא באכילה אכן אם נימא דטומאה למפרע רק מדרבנן שפיר י"ל דלענין אכילת פסח לא גזרו ואולי יש מקום לומר גם בדברי הגר"א שגם הוא דעתו בטומאה למפרע לב"ש אינו אלא מדרבנן, ומה ומזכיר היתרא טומאת התהום הוא רק כנתינת טעם הוא דמשו"ה לא גזרו חכמים לענין אכילת פסח משום דהוי כטומאת התהום וכן מדויק לישנא שכתב כטומאת התהום וכמו שמצינו שהקילה התורה בטומאת התהום דמת לענין הקרבה ה"נ הקילו החכמים בטומאה דרבנן שהיא כטומאת התהום אפי' בטומאה לזיבה לענין אכילת פסח וגם בפירושו על המשניות יש לכוין למש"כ הכא

אכן כל זה כתבתי לפי באורו של הגר"א אבל מהתוספתא בלבד יש לדחות ראיתי דאיכא למימר דזב בראיה שניה לב"ש דטמא למפרע הוא מדאורייתא ומ"מ הוא אוכל בפסחו ולא חיישינן שמא יראה דמשום דמעמידין אותו בחזקת טהרה דלא יראה ואין לומר דזה הוי חזקה להבא שלא יראה ולא אמרינן כמו דחיישינן שמא ימות וכמו שהאריך בזה הנוב"ק (חיו"ד נ"ו) ז"א דכיון דסותר טהרתו למפרע. הוי חזקה ולעבר וכש"כ התוס' כעין זה בגיטין (ל"ג) דבנזיר השותה יין לוקה ולא הוי התראת ספק שמא ישאל משום דמוקמינן ליה אחזקתיה, ואע"ג דגם שם חזקה להבא הוא וע"כ דכיון דחכם עיקר הנדר למפרע הוי חזקה דלעבר ולא דלהבא וה"נ כן הוא סימן כא יחקר אם גם באדם אמרינן עובר ירך אימו

מצאתי היום חדוש גדול בדברי המוהר"י בי רב בחדושיי לקדושין (דף ס"ח ע"ב) וז"ל שם. אשכחן שפחה. נכרית מנלן א"ק כי יסיר וכו', דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה ולא בנך אלמא ולדה כמוה ''דכבהמה דמיא דאמרן בה עובר ירך אמו הוא'' וכיון דכבהמה דמיא פשוט דאין קידושין תופסין בה עכ"ל, נראה מדבריו דדין עובר ירך אמו לא נאמר רק בבהמה ולא באדם, ולכאורה סתירה לזה מיבמות (ע"ח ע"א) דאיתא שם, כי אתי רב דימי אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הואי אלמא בתר אימיה שדינן ליה, אמר ליה אביי אלא הא דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה, אי אמרת בשלמא עובר לי"א הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות וכו', אלא אי אמרת עי"א הוא הוה ליה ולד חטאת, ולד חטאת למיתה אזיל, ומשני דלמא שא"ה דכתב אשר יולדו הכתוב תלאו בלידה עכ"ל הש"ס, ומוכח לכאורה דאילו הוי ס"ל לר"י דעובר ירך אמו אז הוי ניחא דיניה דסובר דבנה מצרי שני הוי ולשיטת מוהרי"ב הנ"ל הרי באדם לא אמרינן כלל דעובר ירך אמו הוא. אכן באמת סוגיא זו בלא"ה תמוה מאד, דלכאורה מאי ענין זה לדין עובר ירך אמו, דדין עובר ירך אמו לא נאמר רק כשהוא בבטן אמו, אבל לא לאחר שנולד, והכא כשנולד אנו דנין אם מצרי ראשון או שני הוא, דאטו למאן דס"ל ביבמות (ס"ז) דעובר במעי זרה זר הוא. הכי לא מודה דבת ישראל שניסת לכהן וילדה בן דהבן כהן הוא אע"ג דבמעי אמו היה זר, א"כ ה"נ כן אע"פ דהוי ס"ל לר"י דעובר ירך אמו הוא. מ"מ יכול לסבור במצרי שני שנשא מצרית ראשונה וילדה בן דהבן מצרי שלישי הוא דבתר דידיה שדינן ככללא דכ"מ שיש קידושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הזכר

ונראה לישב בדרך הפשט דהנה חזינן מסוגיא זו גופא דאע"פ דעיקר דין עי"א הוא ונאמר ונדון רק כשהעובר עדין במעי אמו, מ"מ יש נ"מ מזה גם לאחר שנולד הולד, וכמו שנחלקו בחולין (נ"ח ע"א) ר"א ור"י לענין ולד טרפה אי קרב ע"ג המזבח לאחר שנולד, דאי עובר ירך אמו הוא ונטרף מעקרו בהיותו עובר א"כ גם עכשיו הוא טרפה. וכן הכא במימרא דר"י אי עי"א הוא א"כ כשנולד בע"כ ולד חטאת הוא, אבל אי לאו ירך אמו הוא דאז גם כשהיה במעי אמו היה דבר ובע"ח שיש לו מציאות בפני עצמו א"כ הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות וכדומה בכ"מ דוק ותשכח. וא"כ ה"נ לענין דין מצרי, כי במספר הדורות של ראשון שני ושלישי אין אנו יכולים בשום אופן לדלוג ולמנות מספר הדורות באב ובנו באם ובנה מראשון לשלישי ובהכרח אנו מונים מראשון לשני ומשני לשלישי, ומשו"ה במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אי אמרינן עובר ירך אמו הוא ובהיותו במעי אמו והיה כחלק מהאם אז היה עליו דין ראשון כאמו ועכשיו בהולדו יתהוה מראשון לשלישי שזהו דבר שאי אפשר, וע"כ אם נימא דעי"א הוא אז בע"כ בנה שני הוי, אבל אם נימא דעובר לאו ירך אמו הוא ומשעת יצירתו נדון כחי במציאות עצמיית אז שפיר נוכל לאמר דמתיחש אחר האב והוי שלישין ואין זה דומה כלל לסוגיא דיבמות (דף ס"ג) בעובר במעי אמו זרה זר הוא ובהולדו מתהוה כהן, דהתם שפיר יוכל להיות זר כשהוא במעי אמו וקדושת כהן אינה חלה עליו רק כשיולד דבבכור של בהמה נמי כן הוא, דהוי חולין במעי אמו והרחם מקדשו וכעין זה נוכל לאמר כאן דאע"פ דכשהוא במעי אמו הוא זר אבל כשנולד מתקדש בקדושת כהן, אבל לענין מספר הדורות של מצרי הוא דבר הסותר א"ע. דאיך יוכל היות דמראשון