דעת מרדכי א מט

במשנה (פ"ו מ"ו) ואיך יפסוק הר"מ להיפך, ועוד דלדבריו תקשה אמאי צריכין להמתין שלשים יום וכיו"ב במשנה שניה שאח"ז נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק ששותה ביין ומטמא למתים אחר ק"כ יום. אמאי לא יגלח בשביעי לטהרתו מטעם עשה דוחה ל"ת כיון דאף אם מגלה לאחר שלשים נמי לדבריו הוא בתוך מלאות ומטעם דחייה אתינן ולמה ליה לאחורי כולי האי אלא ודאי האמת כקושית מוהרא"י שמפורש כן בתורע"א בשם השמ"ק דהא דקאמר הש"ס דקאי בנשים וקטנים הוא רק אסיפא דמתניתין ולא ארישא כיון דבין כך ובין כך צריך גלות והיינו לאחר שיביאו קרבן טהרה וקודם הבאת קרבן טומאה, אלא שיש לדקדק על לשון המשנה דקאמר דיביא ק"ט וקרבן עהרה דהוי ליה להקדים קרבן טהרה ברישא ועין בהגהת הרש"ש מש"כ בזה ויובן

ואין להקשות השתא דאיירינן באשה וקטן וליכא לאו דהקפה אמאי לא יגלחו לאחר ז' לטומאתם ויביא עשה דגלוח ביום השביעי וידחה לאו דגלות תוך מלאות, בשלמא לאו דהקפה לא מצי למידתי, כיון דהלאו מצד עצמו הוא ודאי והעשה היא ספק ואין ספק עשה דוחה ודאי ל"ת אבל הכא שניהן ספק הוא העשה וגם הל"ת, דאם נזיר טמא הוא ליכא עליו דל"ת דתגלחת אפי' קודם גלוח של מצוה, וא"כ כמו דודאי עשה דוחה ל"ת ודאית ה"נ ספק עשה דוחה לספק ל"ת וכבר העיר בפרע זה בקו"א לס' יעלת חן ובהגהות א"ב לס' טו"א והארכתי בזה בהלכות אבלות ע"ש וי"ל כיון דאפשר להמתין ולקיים בלי דחייה אינו דוחה וכמו במילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דאפשר להמתין ולמולו לאחר זמן. אכן סתירה לזה מהרשב"א הובא בשמ"ק (ביצה ח' ע"א) דקאמר שם אתי עשה ודחי ל"ת והקשה הרשב"א הרי אפשר לקיים שניהן דימתין ולא יכסה עד הערב, ותירץ כיון דא"א לקיים שניהם לאלתר ודאי דחי עכ"ל וראיתי ממילה שלא בזמנה אפשר לדחות בקל שאני יו"ט דאיכא לת' ועשה וא"כ הדרה קושיתי לדוכתא

אכן י"ל פשוט דגלוח תוך מלאת איכא ל"ת ועשה, ל"ת תער לא יעבר על ראשו ועשה דקדוש יהיה גדול פרע, וכמו דודאי עשה אינה דוחה ל"ת ועשה ה"ה ספק אינו דוחה לס' עשה ול"ת, ואין לומר דהוי ל"ת ועשה שישנה בשאלה, ז"א דע"כ ל"א (יבמות ה' ע"א) דבנזיר מצורע אתי עשה ודחי ל"ת ועשה היינו דמצורע דהוי עשה מוחלטת שאין לדחותה בשאלה ולכן אלים כחה לדחות ל"ת ועשה שישנה בשאלה, אבל הכא הרי גם העשה של גלוח נזיר טמא אפשר לדחותה ע"י שאלה וא"כ עשה שישנה בשאלה אינה דוחה ל"ת ועשה שישנה בשאלה, ועל דברי התפא"י יש להעיר עוד דגם בנזיר איכא שני לאווין דגם בל יחל יש בתגלחת דנזיר טהור כמפורש ריש נדרים ע"ש. סימן כ יבאר לב"ש רוב בראיה שנית זב למפרע אם הוא מדאורייתא או מדרבנן

א) גרסינן בנדה (ע"ב ע"א) אמר רב הונא משכבה ומושבה שבשני ב"ש מטמאין אע"פ שטבלה אע"פ שלא ראתה מ"ט כיון דאילו חזיא מטמאה, (פי' דאז מטמאה מדאורייתא דהוי זבה למפרע פירש"י) השתא נמי מטמאה ופשיטא דהוא גזירה מדרבנן דגזרינן לא ראתה אטו ראתה אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא טבלה ביום שלאחריו היינו ביום י"ב וראתה מקודם בי"א ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה ב"ש אומרים מטמאה משכבות ומושבות ופטורה מן הקרבן, ופירש"י דהא הך טומאה מדרבנן היא דגזרינן לאחר י"א אטו תוך י"א וה"נ גזרינן לא ראתה אטו ראתה, אמר ר"כ ראתה שאני, אמר רב יוסף וכי ראתה מאי הוי ראיה דנדה היא, א"ל אביי לרב יוסף רב כהנא הכי קא קשיא ליה, בשלמא היכא דראתה גזרינן ראייה דנדה אטו ראייה דזבה אלא היכא דלא ראתה מאי נגזור בה, ופירש"י דראתה בראתה מיחלפי, אבל לא ראתה בראתה לא מיחלפי, ועוד תנן הרואה ראייה אחת של זוב ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום אם טבל לאחר ראייה ונגע במעשר מגעו תלוי שמא יראה ראייה שניה ביום זה או ביום שלאחריו ומצטרף לזיבה וב"ה אומרים כבעל קרי וטהור למעשר מיד אחר טבילה, קתני מיהא לב"ש שומ"י וזב בראיה ראשונה שווים רש"י, (ומבואר מזה דלב"ש הוי זב למפרע מדאורייתא ולב"ה רק מכאן ולהבא הוי זב בראיה שניה ואילך אבל לא למפרע) ותניא המסיט את הראיה טפה ראשונה של זב ב"ש אומרין תולין (אם יחזור הזב ויראה היום שנים נמצא זוב גמור למפרע וזוב מטמא במשא רש"י), וב"ה מטהרין כמסיט את הקרי דלא מטמא במשא, משכבות ומושבות שבין ראיה ראשונה לשניה בש"א תולין וב"ה מטהרין וקתני רישא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומ"י כנגד יום אלמא שומ"י כנגד יום לב"ש חולין, ומשני אימא כבועל שומ"י כנגד יום יעו"ש עוד בסוגיא תוכן הסוגיא הוא דלב"ש זב שראה ראיה שניה הוי זב גמור למפרע מראיה ראשונה אפי' מדאורייתא וקושית הגמ' חזקה לפ"ז, דכמו בזב לא גזרינן לא ראה אטו ראה ומו"מ שבין ראיה ראשונה לשניה תולין ואם לא ראה טהורין, ה"נ בשומ"י כנגד יום אם לא תראה טהורה. אכן בספר משנה ראשונה (פ"א דזבים) כתב דלב"ש דהוי זב למפרע אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה דלא הוי זב גמור אלא מראיה שניה ואילך והנה לפ"ז קשה לכאורה דאין מקום לקושית הש"ס דבזב שפיר קאמרי דאם לא ראה שניה אינו מטמא המו"מ למפרע וגם המסיט הטפה טהור ולא גזרינן לא ראה אטו ראה כיון דאפי' אם יראה ראיה שניה נמי אינו טמא מדאורייתא למפרע רק מדרבנן ומשו"ה לא גזרינן לא ראה אטו ראה, משא"כ בשומ"י כנגד יום דאם ראתה מטמאה למפרע מדאורייתא שפיר גזרינן לא ראתה אטו ראתה אך י"ל דהקושיא לא היתה בדרך רומיא מ"ש דהכא קאמר ב"ש דלא גזרינן לא ראה אטו ראה והכא בשומ"י גזרינן לא ראתה אטו ראתה, דע"ז שפיר יש לחלק כש"כ, אכן נקודת הקושיא היתה רק בזה, דהא קתני ברישא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומ"י כנגד יום אלמא דדינהם שוה בשוה ובראיה, אחת של זוב מפורש לב"ש דלא גזרינן לא ראה אטו ראה, א"כ ש"מ גם בשומ"י כנגד יום נמי לא גזרינן לא ראתה אטו ראתה וכן מדויק לשון הש"ס דזה הוי קושיתו דוק ותשכח

ובעיקר הדבר אי לב"ש זב בראיה שניה הוי זב גמור למפרע מדאורייתא או רק מדרבנן נראה דפליגי בזה רבותינו בעה"ת, שם בתוד"ה מאי שנא וז"ל ור"י מפרש מ"ש דאיהו רואה ראיה אחת של זוב דתולין מו"מ שבין ראיה ראשונה לשניה ואינו מטמא אלא ע"י תליה אם יראה ואם לא יראה טהורין, ומ"ש איהי דכי רואה תוך י"א יום דמטמא מו"מ ואע"ג דלא ראתה עכ"ל, ומוכח מזה להדיא דשיטת הר"י הוא דלב"ש דבזב בראיה שניה הוי זב גמור למפרע מדאורייתא, דאל"כ אין התחלה לקושית הש"ס דשאני ושאני דבזב לא שייך למיגזר כיון דאפי' אם יראה נמי מדאורייתא לא הוי זב גמור אלא מראיה שניה ואילך, משא"כ בשומ"י כנגד יום דהוי זבה גמורה למפרע אם תראה, ונראה דאל זה כונו התוס' בדחייתם דברי הר"י שכתבו שם, וז"ל מיהו לא דמי דהתם משום דכי ראתה סתרה ולכך החמירו בלא ראתה אבל זב אפי' אם יראה לא יסתור עכ"ל, ולכאורה אין הבנה לדבריהם דהא מפורש בגמ' דב"ש סברי דטמא למפרע במסיט את הראיה ובמו"מ וע"כ דכונתם דלא מטמא למפרע מדאורייתא כאמור