דעת מרדכי א מח

באמת קושית הירושלמי שם, והירושלמי מוקי כגון שהכהן החליט לאחד וטהר לאחד ואינו יודע איזהו וע"ש בק"ע שמבאר דברי הירושלמי, דאיירי כגון שעתה נתמעט שעור הנגעים משניהם ולא יוכל לראות מחדש אבל מעיקרא טמא בודאי לאחד, ולכאורה מהירושלמי סתירה לשיטת הר"מ דאמאי לא מוקי בספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם אף י"ל דרצה לאוקמא גם לר"י ולר"י בכה"ג טהור אבל מ"מ ראיה ליכא מהתם ונעלם הירושלמי מהמ"א

ומה שהעיר עוד המ"א על התוס' דנזיר היא קושיא חזקה וכבר הקדימו בזה השירי קרבן שם על גליון הירושלמי, ולכאורה רציתי לאמר דאיירי כש"כ המ"א דהוי ספק לכהן גופא אם הוא בהרת או בהק ואי דהוי ספק חסרון ידיעה ואסור לכהן לראותו, מיירי שלכל הכהנים מספקא להו בזה והוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם, וס"ל להתו' דאפי' היכי דהוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם נמי מקרי ספק חסרון ידיעה ודלא כש"כ הטו"ז (יו"ד סי' צ"ח סק"ו) ועין ש"ך (סי' נ"ג) וא"כ בכה"ג מותר ויכול כל כהן לראותו ולפסוק הדין ומ"מ כיון דעכ"פ ספק לו א"כ לא יוכל לטמאותו רק מספק, אבל קשה ממשנה, (פ"ה נגעים) דתנן התם, כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה, משנזקק לטומאה ספקו טמא, כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס, בזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהן פשה בין באיש אחר בין בשני אנשים טהור רע"א באיש אחד טמא ובשני אנשים טהור, וכתב הרע"ב שם דנלמד מהא דכתיב ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו, את הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק עכ"ל נראה מזה דאין בנגעים דין טומאה מספק והכהן אינו יכול לומר ולפסוק רק דין טהור ודאי, אבל לפסוק דין טומאת ספק נמנע ממנו וא"כ אפי' אם נאמר דזה הוי ספק ואולי כיון לזה המ"א הנ"ל בדחייתו

אבל נראה לי לישב דה"ת באופן זה דאיירי ששני כהנים או ארבעה כהנים ביחד ראו את הנגע, האחד אמר שהוא בהרת וטמאו מצד ודאי והכהן השני הכחישו וסתר את דבריו תוכ"ד ואמר שטהור מצד ודאי, וכיו"ב יצויר בתרי ותרי, וא"כ כיון דחד לגבי חד או תרי לגבי תרי הוי ספק השקול והרי הוא ספק מצורע מוחלט, ואין להשיב ע"ז הרי בנגעים מהני חזקה וכקושית התוס' (נדה י"ט, כתובות ע"ה) דמ"ט דרבנן דלא אזלי בתר חזקה, כדקי"ל דתו"ת הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר חזקה וא"כ ה"נ הוי לן למיזל בתר חזקה, הנה ע"ז י"ל דזה הוי כספיקא דדינא, דהחליטו הרבה מגדולי האחרונים דאין בו דין חזקה וה"נ בהכחשה בצורת הבהרת אם בהק או בהרת וזה החליט לטמאו ואידך החליט לטהרו א"כ הוי ספיקא דדינא הדין עם מי ובספיקא דדינא אינו מועיל חזקה וא"כ הוי ספק מצורע מוחלט ושוב מצאתי בס' סדרי טהרה בנדה (דף י"ט) שכתב דלרבנן הקרא דלטהרו או לטמאו קאי אליבא דרבה דס"ל דתו"ת הוי ספיקא דאורייתא, בתרי אמרי שהיה כגריס ותרי אמרי שלא היה כגריס דהוי לרבה ספק השקול דלא מוקמינן אחזקה כיון דאיכא תרי המפקיעים מהחזקה ובכה"ג טהרתו התורה עכת"ד ע"ש, אכן אין זה ענין לדברינו דהתם קאי אדברי העדים שעל פיהם יפסוק הכהן שע"ז קאי לטהרו שעל הכהן לטהרו או לטמאו, אבל הציור דידן הוא אחר פסק דין של הכהן שמחלוקת בין הכהנים הרואים את הנגע כהן אחד מטמאו וכהן אחד מטהרו. או בתו"ת כה"ג ולפי דברי הכ"מ (פ"א משגגות) כל הכחשה שבין חד לגבי חד או תרי לגבי תרי הוי כאיקבע איסורא ועין בש"ש (שמ"א פ"ח) שהאריך לדחות דברי הכ"מ אבל אינו ענין לדברינו

והנה בתוס' (זבחים ע"ו ע"א) ד"ה למחרת, כתבו וז"ל ספק מצורע טמא פי' מוחלט, ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר, אבל מצורע ודאי היה עכ"ל והנה בש"ק על חסרון ידיעה נמי אין יכול לטמאותו מצד. הירושלמי הנ"ל רוצה לאחד ולזוג דה"ת דזבחים עם דה"ת דנזיר, אבל אין לשון התוס' בזבחים מורה כלל כפירושו ופשטות דה"ת בזבחים הוא שבודאי היה מצורע אלא ספק הוא אם מטהר, פירוש אם הביא קרבן לטהרתו כי בלי קרבן אינו נטהר ועדין צ"ע בזה

ובעיקר קושית התוס' (נדה י"ט וכתובות ע"ה ע"ב) אמאי לא ניזול בתר חזקה הקשה ע"ז המ"א שם איך שייך כאן חזקה הרי מוסגר ודאי היה וכבר בטלה חזקת טהרתו ואפי' בתחלת ראיתו בר הסגר הוא יעו"ש שהאריך בזה, ולפענ"ד נראה לי דהנה ראיתי בנוב"ק (חיו"ד סי' נ"ז) ד''ה ועוד וכו' וז"ל אבל אשה זו משעה שנולדה בחזקה. היתר לכו"ע עומדת וכשנשאת לבעלה הראשון נאסרה לכו"ע משום א"א, וכשנתגרשה חזרה לחזקת היתר שלה הקדום. ואף שנולד לה ספק בדיני וסתות מ"מ לענין זה בחזקת היתר היא ואף שנולד לה ספק בעודה א"א, מ"מ לאחר גירושין חזרה לחזקה ראשונה עכ"ל ע"ש שהאריך שם בזה, והמורם מזה דחזקה אע"פ שנתבטלה בשעתה חוזרת וניעורה א"כ ה"נ אם יעברו השני הסגרים ולא יולד סימן טומאה אז נטהרו, וא"כ עכשיו שמספקא לן אם קדם לבהרת או בהרת קדמתו שפיר יש לדון ע"ז דין חזקה דנעמידהו בחזקת מהרתו שהיתה לו קודם ההסגר ולא יטמא והוא פשוט וישר

ב) ומענין לענין באותו ענין אמרתי לצרף כאן מה שהעירותי על התפא"י וזהו בנזיר (פ"ח מ"א) שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר אם אני הוא הטמא ק"ט שלי וקרבן טהרה שלך: ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וק"ט שלך וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה וכו', וכתב התוי"ט דבנשים קטנים איירי דאילו באנשים גדולים הא איכא לאו דהקפה וכ"כ בתפא"י למהר"י ליפשיץ אלא שהוסיף עוד באור ע"ז דהרי גלות טומאה צריך שיהיה קודם הבאת קרבנותיו כדלעיל (פ"ו מ"ז) וגלות זה אינו מועיל לגלות טהרה שצריך שיהיה אחר הבאת קרבנותיו, והוסיף עוד התפא"י להקשות דעכ"פ באשה האיך מגלחין גלות קמא דלמא לאו טמא הוא ומדמגלת קודם הבאת הקרבן הו"ל כמגלך תוך מלאות עי' בנזיר (ל"ט ע"א ותוד"ה סתם) ותירץ כיון דלא סגי בלא"ה דגלוח טומאה מעכב א"כ העשה דגלוח טומאה דוחה לל"ת דגלוח תוך מלאת, משא"כ בל תקיף יש בו שני לאווין (מכות כ' ע"א) ובכה"ג כשהב' לאווין שווין בכל אין עשה דוחה אותן, (שושנת העמקים כלל ב') והביא שם להקשות בשם הרב מוהרא"ו דל"ל דחוי הלאו יביאו קרבן טהרה בתנאי שיהיה למי מהן שטהור ואח"כ יגלחו שניהם ממ"נ ואח"כ יביאו קרבן טומאה בתנאי שיהיה למי שצריך. והשיב ע"ז משום דעובר על עשה מפורשת לגלח ביום טהרתו וקודם טבילה כמבואר ברמב"ם (פ"ו מנזירות הי"א ורש"י נזיר דף מ"ד ע"ב) ותו נזיר מצורע מא"ל דגלותו קודם טבילה מעכב עכת"ד ע"ש

כל דבריו אלה שלא בהשגחה נאמרו במחכתה"ג, חדא מה שהביא מרש"י (נזיר מ"ד) דתגלחת של הנזיר הוא קודם טבילה, מפורש הוא ברש"י להיפך וז"ל שם אלא שזה הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפי' אינו מגלח בו ביום עכ"ל רש"י, הרי מבואר בשעת שבשעת תגלחתו כבר הוא טהור, וגם דברי הרמב"ם אינם נראים כדבריו וז"ל הר"מ (פ"ו הי"א) תגלחת הטומאה כיצד היא, הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן ה"ז מזה עליו בגו"ז ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר הזייה כדרך כל טמאי מת עכ"ל הרי שלא כתב וטובל בשביעי אחר הגלוח רק אחר הזייה וע"כ מה שכתב מקודם ומגלח שער ראשו היינו לאחר טבילה ולא בא רק לומר שהגלוח הוא ביום השביעי, ועוד הרי כן הוא מפורש