דעת מרדכי א מז

דרבנן יש כאן. והקשה המנחת חנוך (מצוה שס"ג) דא"כ גבי כלי חרש דנוקבו, כדי שורש קטן דעדין טומאה מדרבנן איכא וכ"ח אינו אלא ראשון וא"כ מאי מרויח בנקובה דבלא"ה ליכא רק איסור דרבנן ומתרץ כדי לעשותו תרי דרבנן, וע"ז הקשה חכם אחד דא"כ גבי בגד דשיטת הר"מ הוא דבמשייר בו כדי מעפורת ליכא רק מצות כביסה מדרבנן א"כ מאי מרויח בקריעתו דמקודם היה חק איסור דרבנן ומצוה דאורייתא ועכשיו איסור דרבנן ומצוה דרבנן והוא קושיא חמורה לכאורה עכ"ד

אך י"ל עפ"מ שראיתי במשניות החדשות בלקוטים בשם הש"ל שכתב דהר"מ מפרש דלפי דמשני מדרבנן, חוזר ממה שאמר בתחלה דמיירי דמשייר בו כדי מעפורת, רק דאיירי בשלא נשתייר אפי' כדי מעפורת ואפ"ה בעי כבוס מדרבנן וא"כ בלא נשתייר בו כדי מעפורת י"ל דאפי' מדרבנן אינו מקבל טומאה דע"כ לא גזרו רק בנקרע רובה, וגזרו אטו לא נקרע רובה, אבל בלא נשתייר בו רק המעוט וגם כדי מעפורת ליכא, למיגזר אטו אם נשתייר בו כדי מעפורת וגם נשתייר הרוב, זה לא גזרו, וא"כ מרויחין בזה טובא דמקודם שנקרע אע"פ שהיה מצוה דאורייתא מ"מ הוי טומאה דרבנן ועכשיו שנקרע אע"ג דליכא רק מצוה דרבנן, אבל טומאה ליכא כלל אפי' מדרבנן

ומש"כ בזה בספר תפארת ישראל על משניות להסביר שיטת רש"י דמפרש דאיירי בנשתייר בו כדי מעפורת ומדאורייתא אינו מקבל טומאה עוד ומ"מ מצות כבוס איכא בו מדאורייתא דמ"ש דלענין כבוס הוי בגד ולענין טומאה לא הוי בגד, ומתרץ דלענין טומאה דהוא מלתא דלשעבר שכבר קבל טומאה אז אמרינן דבקריעת רוב יצא מידי טומאה אבל כבוס דהוא ענין דלהבא עדין הוי בגד דגם לענין טומאה עדין יהיה ראוי לקבל טומאה אם יחדו מכאן ולהבא למעפורת, וכן הוא ההסבר גם לענין כלי חרס בנוקבו כשורש קטן דאינו כלי לענין קבלת טומאה ומ"מ עדין כלי הוא לענין שבירה, דהא גם לענין קבלת טומאה אם יחדו מכאן ולהבא לזתים עדין ראוי לקבלת טומאה ע"ש, אך לפי פירושו של הר"מ הנ"ל ליתא דהא בלא נשתייר בו כדי מעפורת אינו כלי כלל לטומאה ומ"מ הוי כלי מדרבנן לענין כבוס, ואם נאמר דלענין קבלת טומאה סגי כשלש על שלש ולא בעי כדי מעפורת א"כ גם לחלוקו אין מקום

אכן י"ל דהכונה היא דלענין כביסה בעינן שם בגד ולא סגי בקבלת טומאה ושם בגד אינו אלא בנשתייר בו כדי מעפורת דאז הוא נקרא בשם בגד ואין סתירה מטומאה, דטומאה דלשעבר הקריעה ברובה מפקיעה מידי הטומאה שהיתה מכבר ואמכאן ולהבא סגי לענין קבלת טומאה שיהיה ראוי לשם דבר מה ובשלש על שלש סגי דראוי לטלאי, וגם לפי' הר"מ דסובר דגם בלא נשתייר כדי מעפורת בעי כביסה מדרבנן אע"פ דעתה אינו נקרא בשם בגד אבל רבנן גזרו בלא נשתייר כדי מעפורת אטו אם נשתייר בו כדי מעפורת דאז איכא מצות כביסה מדאורייתא. ועין עוד בס' קרן אורה על זבחים שהרגיש ג"כ בשיטת פיה"מ להר"מ ומשבח שיטתו ובדבריו מתישבים מה שגמגם בזה בס' ש"ל ע"ש ויובן וקצרתי

וראיתי בס' מעין גנים על זבחים שכתב ע"פ שיטת הר"מ הנ"ל דראשון לטומאה מותר מדאורייתא להכניסו במקדש דהאי בגד איירי שהוא אב הטומאה, דאל"כ כיון דאינו אלא ראשון לטומאה ואינו אסור רק מדרבנן מותר להכניסו משום מצות כבוס דאורייתא והדבר תמוה ושגגה דהא כלי חרס שבודאי אינו אלא ראשון לטומאה דכ"ח לא נעשה אב הטומאה מעולם ומ"מ בעינן דוקא נוקבו וכמו שהעיר הס' מ"ח כאמור לעיל וע"כ כדי להקל האיסור ולעשותו מחדא דרבנן לתרתי דרבנן

שוב ראיתי במל"מ (פכ"ג מה' כלים הי"א) באמצע דבריו ד''ה עוד נ"ל לחלק בין דבר שעיקר טומאתו הוא מדרבן לדבר שעיקר טומאתו היה מן התורה וכו' וז"ל וכעין זה צריכים אנו לחלק לסברת רבינו ז"ל שכתב (פ"ג מה' ביאת מקדש הי''ו) דמכניס בגדים טמאים אינו לוקה אלא בגדים שהם אב הטומאה אבל אם הם ראשון לטומאה אין לוקה עליהם אלא לוקה מ"מ, והנראה מדבריו שאין איסורו כי אם מדרבנן והנראה מסתמיות דברי רבינו דכל בגד שנטמא אף שהוא ראשון לטומאה קורעין אותו ויש לדקדק דאם הוא ראשון לטומאה כיון שאין איסורו רק מדרבנן למה קורעין אותו דהא לאחר קריעה נמי הא איכא איסורו מדרבנן אלא ודאי דשאני הכא שהוא טמא מן התורה אלא שאין איסורו כי אם מדרבנן להיכי שאין טומאתו רק מדרבנן, ויש לנו כיו"ב במקומות אחרים עכ"ל המל"מ, ומזה תראה ג"כ סתירת דברי המעין גנים הנ"ל וגם סרה הוכחת המנחת חנוך בין חד דרבנן לתרי דרבנן ועין בזה. סימן קט יבאר מחלוקת הר"ם והר"ש אי ת"ק דר"י ס"ל ספק בבהרת טמא ודאי הוא או טמא מצד ספק והערה נכבדה על תתפא"י במס' נזיר

א) סוף, (פ"ד מנגעים) בדין אם ספק (הבהרת קדמה לשער לבן או להיפך) טמא ור' יהושע קיהה, והנה בזה דכתוב להת"ק הספק טמא יש בזה מחלוקת, להר"ש שם במקומו וכן הוא בפירוש הרא"ש והתוס' (נזיר ס"ה) מבואר דטמא הוא מצד ודאי, ולפירוש הרמב"ם אינו טמא אלא מספק וע"ש בתוי"ט שהאריך בזה, וקושיתו היותר חזקה לשיטת הרמב"ם הוא מסנהדרין (פ"ז) וז"ל, וכן מוכח נמי בסנהדרין שם דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר"י ורבנן דהכא, ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת ופירש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת עכ"ל, וכונתו של התוי"ט בזה דאם רק ספק עמא הוא א"כ גם לרבנן אין כאן חיוב כרת

וקושיתו צ"ע דהרי התוס' על מקומם שם הקשו על פירש"י דהא בעינן דוקא שיהא] בשוגג חטאת קבועה וכאן אם נכנס למקדש טמא ליכא רק קעו"י, וע"כ מפרשינן דהנ"מ אם נגע בככר של תרומה וקדש בו אשה דאם הוא טמא אינו שוה פרוטה, א"כ גם אם טמא רק מספק נמי אינו שו"פ, דספק ת"ע לא אוכלין ולא שורפין וגרע עוד מתרומה טמאה בודאי שחזי לפחות לשורפה וליהנות בה בשעת שריפה והר"מ יפרש כפירוש התוס' ואין כאן קושיא כלל, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה על התוי"ט שרבו מבקריו

ובספר ''משנה אחרונה" שנדפס מחדש במשניות החדשות ראיתי שם שמביא ראיה לשיטת הר"מ מהא דתנן בנזיר (פ"ח מ"ב) גזיר שהיה טמא מספק ומוחלט בספק וקשה דלא משכחת לעולם מוחלט בספק, דהא ק"ל כל ספק נגעים טהור, ואי לאחר שנזקק לטומאה כההיא דתנן לקמן (פ"ט מ"ד) הרי התם מדאורייתא עמא ספק זה דמקרא יליף ליה התם ולא מצינן למימר שאינו דוחה את הנזירות כיון כודאי מצורע חשיב, וע"כ לא משכחת אלא בהך ספק דמתניתין ספק בהרת קדמה לשער דק"ל כת"ק דהכא דטמא ומשום דאינו טמא אלא מספק אינו דותה הגזירות והיינו כדברי הרמב"ם, ואני תמה על התוס' בנזיר שכתבו מוחלט בספק כגון שנולד בו ספק צרעת ספק בהק, וא"א לומר כן דהא כל ספק נגעים טהור, ול"ל דשאני הך דהוי חסרון ידיעה דמחמרינן בו דמ"מ הכהן שאינו בקי אסור לראותו וכל שאין הכהן מטמאו הרי הוא בטהרתו עכ''ל

והנה מה שהעיר המ"א על המשנה דנזיר דספק מוחלט כבר הקדימו בזה פירוש הרא"ש במס' נזיר שם והיא