דעת מרדכי א מו

האסור בהנאה אינו מקבל טומאה, ודם זבחים שנפסל אסור בהנאה מצד איסור קדשים ואיך יוכל לקבל טומאה וצ"ע

ג) שם (י"ח ע"א) רש"י ד"ה בטלו במעיה וכו' וכי אזיל שם חטאת מינייהו הו"ל משקין שנגעו במי חטאת עכ"ל, מלשונו זה נראה דברגע הפסלם ממי חטאת אז נטמאו טו"מ ממה שנוגעין בעצמן, אבל כל זמן ששם מי חטאת עליהם עדין אינן עליהם טומאת משקין, דאי כונת רש"י שמעיקרא נחתי להו שתי הטומאות יחד טומאת משקין וטומאת מי חטאת, הכי הו"ל לכתב וכי אזיל שם מי חטאת מינייהו עדין הו"ל משקין שנגעו במ"ח. וקשה לפ"ז לפמש"כ התוס' ד"ה בטלו במעיה דדוקא במעיה אבל בפיה לא בטלו, ובמעיה הו"ל טומאה בלועה וטהרה ואינן מטמאין ומיטמאין, אכן פירוש התוס' נראה דמעיקרא ירדו להם שתי הטומאות יחד וכשנפסל ממי חטאת עדין נשאר תורת טו"מ עליהם וניחא בזה טפי, דלפירש"י תליא במחלוקת ר"מ ור"י (בחולין ומנחות כ"ד) אי נגיעת בה"ס שמיה נגיעה ויל"ע בזה

ד) שם (י"ט ע"ב) אמר רב אשי זאת אומרת עזרה רה"ר הוא, איני מבין כראוי לדעת הגר"א (טהרות פ"ה) דלר"ע ס"ט ברה"ר אינו טהור רק כשהספק נוגע לרבים, א"כ אינו תלוי כלל ברשויות רק בכמות האנשים האחוזים בסבך הספק אם יחיד או רבים ואולי גם לדעתו בין שהמקום יהיה גם ברה"ר, והוא ההיפך מהמוסכם לשאר התנאים שבמקום דשכיחי רבים לעולם הוי ס"ט ברה"ר ובמקום דהוי קיימי תלתא ביחד אף ברה"י דין רה"ר יש לו. עין (נזיר ר"פ שני נזירים) וחבין

ה) שם ע''ב תוד"ה הא ברה"י ס"ט, תימא הא איצטריך לאוקמא ברה"ר משום ידים דספיקא ברה"י טמא עכ"ל, הא דכתבו התוס' ידים ע"כ כונתם אגוף האדם והנה הפנ"י והנימוקי הגרי"ב כתבו לישב קושיתם דיוכל היות דהאדם ודאי לא נגע במחט רק ע"י הסכין ואם הסכין עמא גם האדם טמא והסכין הלא דבר שאין בו דעת לשאל וממילא כולם טהורים עכת"ד ע"ש, ועדין צריך באור הלא רש"י כתב במחט טומאת מת, דהיינו המחט נגע בטמא מת והמחט הוא אב הטומאה והאדם והסכין הנוגעים בו טמאים טומאת ערב ואם טומאת האדם ע"י הסכין א"כ טהור הוא מכלום עין (אהלות פ"א מגו"ד), וצ"ל דכונתם בתרוצם דשפיר פריך הגמ' דמנ"ל לר"א לומר דז"א עזרה רה"ר היא, אימא עזרה רה"י ולהכי הסכין והאדם טהורות. דאיירי שהמחט נגע במת עצמו והאדם בודאי לא נגע במחט רק ע"י הסכין והסכין הלא דבר שאין בו דעת לשאול לפי דעת המקשה ואם הסכין לא נטמא גם האדם לא נטמא, אבל גם זה אינו נכון, דאם נימא דיכול להיות שבידוע שהאדם לא נגע במחט, כן יכול להיות שידוע שגם הסכין לא נגע במחט וע"כ דקושיתו היתה דכיון שלא עלה על דעתם מקודם שיש שם מחט טמא מת א"כ מזה גופא ראוי להסתפק שמא נגע הסכין ולאו אדעתיה כמו כן ראוי להסתפק באדם, כן הוא פשטות הכונה בתמיהת התוס', והעירותי עוד דא"כ הדר תקשה קושית הש"ס דלעיל דנימא ר"ע זכינו שאין טומאת כלים במקדש ולאשמעינן דאין הסכין צריך טבילה, דהרי בכל ס"ע ברה"ר בעלמא ס"ל לר"ע (פ"ה דטהרות) דדבר שיש לו טהרה במקוה צריך טבילה והכא במקדש הקילו אך לדעת המל"מ הובא בתורע"א שם דאינו אלא דאיתחזק איסורא כגון שרץ וצפרדע ונגע באחד מהם וא"י במי ניחא, ומצאתי בפנ"י ובצל"ח שעמדו בזה, אך באמת הדבר ניחא דהא זה ידעינן ממה שהאדם טהור אף שיש לו ג"כ טהרה במקוה וכבר אמר זכינן שאין טו"י במקדש ומובן ממילא גם הרבותא הזאת דאף דבר שיש לו טהרה במקוה א"צ טבילה במקדש

ו) שם (כ' ע"א) תוד"ה ובשעת שחיטה משקה טופח מה שהקשו לפירש"י דהא תלושין אין מכשירין לשמואל דליכא אליביה רק חד קרא ומוקמינן אמחוברין, קשה דע"כ לא קאמר דאין הכשר מדאורייתא, אבל מדרבנן ודאי מכשירין אף תלושין, דכמה משניות וברייתות דתלושין מכשירין ולא פליג שמואל עליה, וא"כ דלמא הא דתנן הבשר טמא היינו מדרבנן ע"י הכשר תלושין ועין מה שהעיר בהגהות מה"ר אפירש"י בזה, שוב ראיתי בחולין (ל"ז) בתוס' שכתבו דלר"ל פשיטא ליה דמרבנן מונין ראשון ושני רק לענין לשרף מיבעיא ליה ובאמת הו"מ לשנויי דאתכשר בחבת הקדש ומשום זה קראוהו טמא ורק דעדיפא משני דהיינו דע"י שהעבירה בנהר, הוי הכשר דאורייתא, ואם נימא דלא הוי הכשר רק מדרבנן א"כ ל"ל ליהדר אתירוצא שהעבירה בנהר דוקא הו"ל לקיים תירוצא קמא דאיתכשר בחבת הקדש והוא פשוט

ז) ב"ב (ע"ט ע"א) ברשב"ם ד"ה מים וז"ל ראויין לבדק הבית לעשות טיט ולא למזבח. דמים מכונסין פסולין לניסוך המים וגם אין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת שבעזרה עכ"ל, והעיר בהגהת מצפה איתן הרי מבואר בזבחים (כ"ב) והקרב והכרעים ירחץ במים לרבות שאר מימות אפי' מכונסין כשרים וכן העיר הרש"ש במקומו ותירץ דה"מ כשאינן קדושים אבל מים שהקדישן פסולי להדחה דיש להם שם לוויי דמים קדושים מקרי ומים שיש להם שם לוויי עכת"ד ע"ש. והוא דחוק דוקא כשיש לו שם לוויי מצד עצמו ולא מצד המקרה בשביל הקדש וכדומה ואולי אסור להדיח במים של הקדש משום חסרון הקדש כיון דמים של חולין נמי כשר לזה וצ"ע בפרט זה. סימן יח יבאר דמחולקין טומאה וכביסה. דלטומאת לא הוי בגד ולכביסה עדין שם בגד עליו

זבחים (צ"ד ע"ב) בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים ונטמא שם קורעו ומכניסו במקום קדוש ומכבסו, ובכלי חרש שנתבשל בו קדשים ויצא חוץ לקלעים ונטמא נוקבו כדי שורש קטן ומכניסו במקום קדוש ושוברו שם, בכלי נחשת שנתבשל בו קדשים ויצא חוץ ונטמא פוחתו ומכניסו במקום קדוש ומקיים שם מצות מריקה ושטיפה ע"כ קצור המשנה

וברמב"ם בפה"מ כתוב בזה"ל, בגד שיצא וכו' אם נטמא אחר שיצא, מפני שא"א להכניס בגד טמא למקדש קורע המקום שעליו הדם ומכניסו למקדש ומכבסו וזה מדרבנן, אבל מדאורייתא אינו חייב לכבס אחר הקריעה לפי שנאמר על הבגד ובכלי חרש מפרש הר"מ ונוקבו שיקוב אותו נקבים קטנים כשעור שורש קטן כדי שיטהר מטומאתו כמו שנבאר במס' כלים, אבל אם נקבו נקבים. גדולים אינו כלי ואינו חייב לשבר אותו במקדש שנאמר וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר והוא כבר שברו חוץ למקדש מפני שהנקב הגדול היא שבירה, ובכלי נחושת כתב וז"ל דבר תורה ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים ומה שאמר פוחתו הוא שישבר אותו אבל אינו חייב במריקה מן התורה שנאמר כלי נחושת, כלומר וזה אינו כלי ואין הפרש בין כלי נחושת לשאר מתכת עכ"ל

ובגמ' שם מתקיף לה רבינא קורעו, בגד אמר רחמנא והאי לאו בגד הוא. ומשני דמשייר בו כדי מעפורת, ופריך איני והאמר ר"ה ל"ש אלא שלא שייר כדי מעפורת, אבל שייר בו כדי מעפורת חבור הוי כלומר ועדין בטומאתו הוא, ומשני מדרבנן הוא. פירש"י דהטומאה מדרבנן הוא גזירה שמא לא יקרע רובה, אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצות כבוס עכ"ל, והנה שיטת הר"מ דהמכניס כלי שהוא רק ראשון לטומאה במקדש אין כאן איסור דאורייתא, רק איסור