דעת מרדכי א מה

מעוט שאינו חייב ע"ז בשח"ת, ומכיון שהוכחנו בעוף קדשים אינו חייב אנחירת חוץ ובחולין נחירה בעוף מהני מה"ת למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, א"כ אין שייך למילף כסוי הדם משחוטי חוץ דלפחות שחיטה בעי כמו בשח"ח, כיון באמת אין השחיטה המועילה בעוף מועילה בשח"ח להתחייב עלה וא"כ א"א למילף כלל בהאי פרטא כלומר בעוף משח"ח וכיון דלא נילף כלל משח"ח בזה אימא דדם השפך הכתיב בכסוי הדם היינו שפיכת דם בעלמא ואפי' נהרגה, וא"כ ממילא גם בעוף טמא מיחייב להכי אתי הקרא אשר יאכל למעט עוף טמא וממילא נמי ממועט עוף טהור בנהרגה, והראיה הוא מדקאמר הש"ס למעוטי עוף טמא, וקשה אמאי לא קאמר נמי חיה טמאה שאינו חייב בכה"ד דהרי שניהם כתיב בקרא ולהאמור ניחא דחיה טמאה באמת ילפינן משח"ח דהתם שחיטה בעינן ובחיה טמאה השחיטה כהריגה ולא צריך קרא ע"ז, ולא איצטריך רק למעט עוף טמא משום דבעוף טהור ג"כ לא בעי שחיטה וסגי בנחירה, ועין בהגהות מוהר"ש (חולין י''ז) שנסתבך אי לר"ע חייב אנחירת קדשים מבחוץ ומדברינו מבוארה סתירת דבריו. סימן יז יבאר אם אוכל נעשה שומר לאוכל ומשקין שבתוכו והערות קצרות בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים בפסחים

א) גרסינן בפסחים (ל"ג ע"ב) יתיב ר"א בר אויא וקאמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות, פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים, אלמא קסבר משקין מפקד פקידי לאימת קא מיטמאו לכי סחיט להו, לכי סחיט להו ליתיה לשעוריה, ופירש"י ד"ה קסבר משקין מיפקד פקידי וז"ל, מופקדין הן בתוך הזג ואינן חבור לו אלא כמו שנותנן בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא המשקה בכלל זג טו"א דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו, וטומאת משקין נמי לא נטמאו, ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו עכ"ל, וכבר תמה הצל"ח במקומו על לשון רש"י זה במה שכתב דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו" דכיון שלא היה שם משקה עליו ואוכל דכוותיה נמי לא חשיבי ג"כ. כמו שפירש רש"י בתחלת הדבור, מה צורך לרש"י לומר עוד שאין צירוף חביריו עמו, אף אם היה צירוף חביריו עמו, מ"מ דבר שאינו לא אוכל ולא משקה אינו מקבל טומאה כלל, וגם איפכא קשה כיון שאין זג. מצטרף עם חבירו למה הוצרך להקדים שאין שם משקה עליו לע"ע, כיון שאינו נוגע רק בזג שלו ולא בחבירו. הרי אין בזג שלו כביצה שיטמאנו למשקה שבתוכו ונשאר בוצ"ע ע"ש

ונ"ל לומר דס"ל לרש"י דמה שבתוך הזג אע"פ שאינו אוכל דכוותיה להיות נטמא עם הזג ביחד, מ"מ אוכל בפ"ע הוי וראוי לו לקבל טומאה מהזג וע"ז כתב רש"י טעמיה דליכא שיעור, דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו, אך טעם זה אינו מספיק אי הוי משקין, דאע"פ דהמשקה אינו מקבל טומאה מהזג מ"מ מהטומאה גופא שנטמא הזג כמו מהשרץ או מאוהל המת היה ראוי להיות נטמא המשקה שבתוכו מדין שומר, דהא שומר מכניס ומוציא טומאה והוי כאילו נגעה הטומאה בהמשקה שבתוכו וע"ז תירץ רש"י דלא הוי משקה כל זמן שמופקד בהזג, הא אילו הוי משקה כיון דמשקה מקבל טומאה בכ"ש אז היה להזג דין שומר שמכניס טומאה, משא"כ עתה שאין למשקה דין משקה רק דין אוכל אז אין להזג דין שומר, דאין אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני שבתוכו

עוד. עלה בדעתי לומר דמש"כ רש"י ואין צירוף חבירו עמו הוא טעם שני. כלומר ואפילו נימא דיש עליו דין משקה מ"מ הא לא נגע בכשיעור וראיתי שהגהות הרש"ש ונימוקי הגרי"ב מפרשים הכי וגם ע"ז צריך לומר דהא דלא מיטמי אי הוי משקין מהטומאה שטמאה את הזג מדין שומר משום דאין אוכל נעשה שומר אפילו למשקה, ומצאתי בתוס' (חולין קי"ז ע"כ) ד"ה ולא שומר שהקשו וז"ל וא"ת דאמר (ב"פ כ"ש) ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מיפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר, וי"ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ עכ"ל, אבל אם היה שם משקה עליהם הוי על הזג דין שומר דאוכל למשקה נעשה שומר והוא כאופן הראשון שכתבנו ברש"י

ותמוהין לי דברי הרש"א שם, שכתב, וז"ל ובעיקר קושיתם לא ידענא דקארי להו מאין קרי להו, דהא ודאי מה"ט דאין שם משקין עליהם לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג כפירש"י שם עכ"ל, ולא הרגיש הרש"א כובד הלשון שברש"י שם דהוא רק טעם מה שאינו מקבל טומאה מהזג אבל מדין שומר מה שאינו מק"ט ע"י הזג אכתי אין לנו טעם ושפיר י"ל דבאמת הוי משקה רק דאוכל לא נעשה שומר אפילו למשקה, וזהו מרומז בטעם השני שברש"י כאשר כתבנו בשם המפרשים

ובעיקר הדבר אי בדין טומאה אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני, הוה אמינא דתליא במחלוקת ר' יוחנן ור"ל (חולין ע"ד ע"ב) איבעיא להו, מהו למנות בו ראשון ושני, (נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן תשפה חי שבכונה שני רש"י) ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני ור"ל אמר אין מונין בו ראשון ושני נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו, ופירש"י אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה דאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו עכ"ל, הרי ר"ל מדין שומר אתי עלה, ורבי יוחנן דפליג עלה אפשר דס"ל דאין אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני מאחר שבסוגיא דפסחים האמורה למעלה רבי יוחנן קאמר לה שפיר מדיק רש"י לומר דלא הוי על הזג דין שומר דר' יוחנן לטעמו אזיל ואגב אורחא תמיה לי למה השמיט הרמב"ם דין זה דמונין בו ראשון ושני אף דקי"ל דחי אינו מקבל טומאה הא נ"מ נמי לבן ח' ועי' במהרש"א במקומו וצ"ע]. ולכאורה י"ל דפליגי בזה והרמב"ם לפי המבואר במס' עוקצים (פ"ב מ"ב). כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות, כן הוא הגירסא של הרמב"ם שומר הוא דאע"ג דהגלעינין בעצמם אוכלים הם מ"מ הם נעשים שומר לפרי גופא ולא גרע אוכל מקליפה אבל הר"ש גורס ולא מצטרפות ומטעם יד הם מטמאים משום דס"ל דאוכל אינו נעשה שומר לאוכל אחר ועין בזה בפירוש שם

ב) פסחים (י"ז ע"ב) תוד"ה אבל דם לא (וקאי אמאי דקאמר ר"פ הא דאמרת בקרקע טהורין ל"ש אלא מים אבל דם לא) וא"ת אדרבא בדם יש טפי אפי' בכלים, דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר עכ"ל ועין בגליון שתמה איך ילפי התוס' טומאה מהכשר, הא חזינן לעיל ונשא אהרן מאי לאו טומאת דם, הרי דדם עמא מדאורייתא אע"ג דאינו מכשיר, וכן מבואר מדה"ת שם עכת"ד ע"ש וכן הקשה הפנ"י ולי נראה די"ל דהנה קי"ל דמשקין אין צריכין הכשר והטעם שהן מכשירין א"ע וא"כ בדם קדשים שאינו מכשיר הרי לכאורה צריך הכשר אך באמת חבת הקדש מכשרתו. אך למימני בו ראשון ושני דר"ל הוא ולכן לעיל שפיר קאמר מאי לאו טומאת מכשיר מ"מ חה"ק מכשרתו ויש בו טומאת עצמו, אבל כאן דקאי לר"ש דסבר דמשקין מטמאין אחרים דאורייתא וקאמר דדם מטמא גם אחרים אפי' הוא בקרקע וע"ז קשה טובא כיון דדם אין מכשיר וממילא אינו מוכשר והאיך יוכל לטמאות אחרים

ודע על תיחוץ התוס' דאיירי בדם זבחים שנפסל שנשפך כמים, הרי הכא קאי לר"ש, ור"ש ס"ל בבכורות (דף ט') דדבר