דעת מרדכי א מד

לר"א דס"ל בסנהדרין (קי"ג) דאפילו יש מזוזה אחת אינה נעשית עיהנ"ד דא"א לשרפה משום מחיקת השם דאמאי לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת, וכבר הקדימו לזה בספר תו"ח ע"ש ובקומץ המנחה מישב, משום דבמחיקת השם איכא גם עבירת עשה דאת י"א תירא, דמבואר בריש תמורה דאתי למוציא ש"ש לבטלה ולא גרע מחיקת השם מינה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכת"ד ע"ש, ואינו נכון דהא העשה דאת י"א תירא עשה כללית היא ואינה מצטרפת לחשבון לענין דחייה כמבואר ביבמות (כ' ע"ב) וגם בשריפת עיהנ"ד מקיים העשה דאת י"א תירא, ואף אם יהיבנא ליה דבמחיקה העשה הנ"ל פרטית היא, שביחוד ע"ז הוזהרה כמו בהוצאת ש"ש לבטלה אבל מ"מ היכי דהמחיקה היא לצורך קיום מ"ע, א"כ לפחות אין המחיקה מניעת יה"ש, אדרבא חמום לבבו ביראת השם הגיעהו ותעוררהו למחוק ועכ"פ אין בזה בטול מ"ע דיראת השם

ובשו"ת ב"צ (ח"ב סימן פ"ז) כתב לישב הקושיא הנ"ל ע"פ פירש"י שהובא בהמ"ח שסיים ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא והכונה דודאי משום ל"ת לחוד הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת, אבל כיון דע"י מה דכתיב לא תעשון כן ידעינן שאסור לשרף מזוזה א"כ עי"ז שלל שמים נקראת, ור"א דורש דרק היכי שיש לקיים כל שללה דהיינו שהכל אשר בה רק שללה הוא אז נעשית עיהנ"ד, אבל כשיש בה גם שלל שמים אז לא צותה התורה לשרף כלל ונמצא דאין כאן עשה כלל עכ"ל, ונמצא דר"א ורבנן בתרתי פליגי א) דלרבנן כה"ק שללה מיקרי אע"פ שיש בה איסור מחיקת השם ב) דלרבנן אפי' היכי דאיכא ש"ש כמו ק"מ וקדשי בה"ב לא בטיל מינה דין שריפת עיהנ"ד ולא דרשינן כלל להאי דיוקא כל שללה, ור"א בשיש בה חפץ אחד של שלל שמים כמו מזוזה וה"ה בהמת ק"מ או קדשי בה"ב בטיל מינה דין שריפת עיהנ"ד, ועין ב"ב (קנ"א) דבעי שם אי ס"ת בכלל נכסי כיון דאסור במכירה ולא פשטינן מהכא דתנן כה"ק יגנזו, וצריך לחלק בין לשון שללה ללשון נכסי שהיא יותר פרטית וגודרת רכושו של אדם דוקא במה שיש לו רשות למכר

ואם צדק בדבריו אלה תתישב בזה הערת הי"א להגר"א מקאליש (סי' נ"ג) שהקשה הא אפשר ע"י גרמא שידליק בבית אחר וקי"ל בשבת (ק"כ) דגרם מחיקת השם מותר ומפלפל בזה בדין אשו משום חציו, ולהאמור לק"מ דהכונה היא רק דבשביל זה נקראת שלל שמים וא"א לקים בה כל שללה שיהא כל הרכוש הנמצא בה רק שללה ולא ש"ש ועין, ובהגהת הרש"ש מגיה בדברי רש"י ואנן בעינן שללה וליכא דהאי לאו שלל שמים וצריך להגיה עוד בפירש"י ואנן בעינן כל שללה וכלשונו לעיל (דף ע"א) והכונה דר"א מודה דהיכי דאיכא ש"ש מ"מ לא בטיל מינה דין שריפת עיה"נ. אך היכי דאפי' בשללה ממש לא מצינן לקים בה העשה דושרפת אז בטיל מינה כל הציווי דושרפת אבל אין הגהתו מתקבלת, דלפ"ז הו"ל לרש"י לסיים ''והאי שללה היא'' בדרך החיוב ולא בדרך השלילה, ובפרט לפמש"כ לעיל דהעיקר תלוי במה שהוא שללה ולאו שללה ולא במה שהוא ש"ש או לא ונראין טפי דברי הב"צ וקושיתו מסולקת סימן טז ישוב ישר לקושיית הגרע"א

חולין (פ"ה ע"א) מ"ט דר"מ בכסוי הדם, אמר ר' שמעון בן לקיש גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, מה להלן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שא"ר ש''ש ור"ש אשר יאכל כתיב, ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא, והנה לעיל (י"ז ע"א). בהא דמייתי מתניתין דידן לענין מחלוקת ר"ע ור"י, אי הותר בשר נחירה במדבר, כתב שם רש"י ד"ה הנוחר והמעקר פטור מלכסות דכתיב אשר יאכל וכו', ואפי' מאן דמחייב בכסוי בשוחט ונמצא טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משח"ח והתם שחיטה כתיב עכ"ל, והקשה הגרע"א בתוספותיו (אות ל') וז"ל וק"ל דא"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה וצ"ע עכ"ל, והנה לעיל (פ"ג ע"ב) בתד"ה ובמוקדשין מ"ט לא, כתבו אבל הכא משתרי באכילה במליקתו וגבי כסוי הדם לא כתיב שחיטה אלא שפיכה עכ"ל, מבואר מדבריהם דאילו הוי כתיב שחיטה אז לא הוי מקשה הש"ס דקדשי מזבח ניבעי כסוי אף דמותרין באכילה, משום דעכ"פ שחיטה ליכא וחדוש שחדשה התורה להתיר מליקה לכהנים, וכעין דאמרינן לקמן (קכ"א) דנבע"ט הותר מכללו ועי' מנחות (מ"ה) אבל כיון דכתיב רק שפיכה ומותר באכילה א"כ שפיר פריך דיתחייב בכסוי, וראי' ברורה דס"ל דל"א אמרינן מליקתו זהו שחיטתו דאל"ה אפי' הוי כתיב שחיטה בכסוי נמי קשה דמליקתו זוהי שחיטתו, ועין לעיל (פ"ב ע"א) תד"ה עגלה ערופה ובספר אתוון דאורייתא מאריך בפרט זה ולא הזכיר מדה''ת אלו, והקשיתי לשיטת התוס' א"כ אמאי לר"מ הנוחר והמעקר פטור מלכסות כיון דשחיטה לא בעינן דשפיכה כתיב וגם מה שאינו ראוי לאכילה אינו מעכב דשחיטה שא"ר שמה שחיטה, ולהתוס' לא אפשר לתרץ כש"כ רש"י דשחיטה מיהא בעי, דכתבו מפורש דבכסוי הדם לא כתיב שחיטה אלא שפיכה ומשו"ה מקשה הש"ס דבמליקה ניבעי כסוי אע"פ שאינה מקרי שחיטה כאמור לעיל, אכן להתוס' התירוץ פשוט דמאשר יאכל דממעטינן מינה עוף טמא, ה"ה דממטעינן מינה נמי נוחר ומעקר דגבי עוף עמא נמי לא הוי שחיטה רק נחירה וכולה חדא מלתא היא. ולשיטת רש"י לא תקשה דאיך בעי למימר דקדשי מזבח בעי כסוי הא בעינן שחיטה וצ"ל דס"ל לרש"י דאמרינן מליקתו זוהי שחיטתו, ונמצא חקירת האת"ד הנ"ל תלויה במחלוקת רש"י ותוס' אכן לשיטת רש"י הנ"ל קושית הגרע"א במקומה עומדת

ונראה לעיל (כ"ז ס' ע"ב) פריך למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ומשני דקאי אחיה, אבל עוף בודאי חייב והנה הסוגיא כאן אזיל אליבא דר"ל ור"ל הא ס"ל בנזיר (כ"ט) דאין שחיטה לעוף מה"ת וממילא גם נוחר בעוף חייב בכסוי וא"כ סד"א גם עוף טמא אפי' דנימא דשחיטתו לא הוי רק נחירה ליחייב בכסוי קמ"ל מלא יאכל דפטור מכסוי, אכן יש מקים לפקפק ולחלק דנהי דבעוף טהור סגי נחירה, מ"מ צריך שיעשה מעשה הנחירה בסימנין גופא א"כ נחירתו זוהי שחיטתו, אבל עוף טמא דלא שייך בו שום תקון גם נחירתו הוי כנהרג ולמאי צריך קרא ע"ז. ונ"ל דבשחוטי חוץ אף למאן דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתן זוהי שחיטתן, מ"מ אינו חייב בנוחר עוף קדשים בחוץ משום שח"ח, דשחיטת עוף קדשים בחוץ דחייב עלה ילפינן בזבחים (ק"ז ע"א) לר"ע מדם יחשב דם שפך, ומאו אשר ישחט ממעטינן מליקה, דלא נימא ק"ו מה שחיטה שאין דרך הכשירה בפנים חייב. מליקה שדרך הכשירה בפנים אינו דין שהוא חייב, וכמו שממעטינן מליקה כ"ש אנחירה שאינו חייב, וביותר נראה דעל נחירה לא בעי מעוט כלל כיון דאין זה דרך הכשירה בפנים לא בעוף ולא בבהמה, א"כ אין סברא לחייבו ע"ז בחוץ ולא נתרבה מדם יחשב לר"ע, או מאו אשר ישחט לר' ישמעאל רק שחיטת עוף דהוי דרך הכשירו בפנים לפחות בבהמה דאל"כ תקשה באמת מנלן למעט מליקה משח"ח, נימא דחייב אמליקה מק"ו והמעוט מאו אשר ישחט אתי למעט נחירה שאינו חייב בשח"ח, ואין לומר דאין למעט נחירה מאו אשר ישחט דנחירה בעוף נמי שחיטה היא, דא"כ תקשה לפירש"י דס"ל דמליקתו זוהי שחיטתו, מליקה נמי אין למעט מאו אשר ישחט דמליקה נמי שחיטה היא, אע"כ על נחירה לא צריך כלל