דעת מרדכי א מג

צפרים כתיב וכ"מ שנאמר ''שתי" בעינן שיהיו שווים ולכתחלה בעינן שיהיו שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת כמפורש (פי"ד דנגעים ובתו"כ) ואע"פ שבדיעבד אינו מעכב כמפורש שם, אבל שיהיה אחד ממין עמא ואחד ממין טהור נראה דאפילו בדיעבד נמי מעכב, ומצאתי כן להדיא ברמב"ן בנמוקיו על החומש (פרשת מצורע) ע"ש, וראיה לזה מדלא פריך כאן אס"ד דלמעוטי טמאות אתו, למאי אי לשחוטה הא בעינן ושחט אלא להמשתלח וכדפריך כעין זה בסמוך כדאוקמי מעוטא דטהרות אצפרי מצורע ובחליפי ע"ז, וע"כ דה"נ קאמר שלא תהיינה שתיהן טמאות דהתחלקות המינין אפילו בדיעבד מעכב וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וא"כ תקשה למאי צריך לזה מעוטא דטהרות הא ושחט כתיב ובטמאות לא מיקרי שחיטה רק הריגה, וע"כ דמושחט אין ראיה דאין כונת הכתוב אדין שחיטה כיון דאין כאן לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, רק אמעשה השחיטה קאי

ואין, להשיב ע"ז מהא דפריך (יומא ס"ד) גבי שעיר המשתלח לענין אותו ובנו לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא, שא"ה דגם מעשה שחיטה ליכא ועוד דקרבן הוא, ובלאו דברינו האלה ג"כ אין ראיה דשחיטה מטהרת מידי נבלה, דהנה יש להעיר אדה"ת שם בחולין שכתבו דצפורי עיהנ"ד כשרים להקרבה וגם בבהמת עיהנ"ד צדדו שם בתוס', דאם עבר והקדישה והקריבה כשר דמצות לאו ליהנות נתנו רק שמסתפקים כיון דלשריפה קיימא כתותי מ"ש, וקשה גם הכא, הרי הכא בודאי שחיטה כתיב ודין שחיטה בעינן ולא הריגה ואיך יהיה כשר לקרבן אם נימא דבעיהנ"ד לא מהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה וכן העיר בזה בעדות ביהוסף להגר"י מטעלז

ונראח לתרץ בפשוט, דמש"כ התוס' דצפרי מצורע עיהנ"ד כשרים להקרבה היינו תורים וב"י שהכשרן ע"י מליקה שהוא בצפורניו של כהן דוקא, וא"כ הא להדיא מפקיע להו מדין תורה שהוא להורגם בחרב דוקא והוא מבעל מצות התורה ובודאי בדיעבד כשר, ואין זה ענין כלל לאיבעיא דר"ח שהוא דוקא בשוחט בסכין משום דלפי חרב כתיב ''ל"ש קטלא ול"ש מישחט שחוט'' אבל לא היכי דמולק בצפורן, וממילא מסולקת נמי הקושיא ממש"כ התוס' לענין בהמת עיה"נ דיכול להיות כגון בדק קרומית של קנה ושחט בה או ששחט בצור, דלפי חרב היינו דוקא של מתכת, וראיה מהא דק"ל חרב ה"ה כחלל וילפינן, מחלל חרב והרבה מהראשונים ס"ל דדוקא בכלי מתכת אמרינן חרב ה"ה כחלל, וא"כ בכה"ג בשוחט ע"י קרומית של קנה הרי בעליל הוא בא להפקיע מדין עיה"נ ובודאי שחיטתו מועלת

וע"פ האמור נמי נדחה הערתו של המ"ח מאוקימתא דהש"ס דמוקי מעוטא דטהרות למעוטי צפרי עיה"נ והא ושחט כתיב ואם נימא דהוי נבלה אין זה שחיטה אלא הריגה, אכן השתא התירוץ הוא פשוט, דאיירי דשחט בקרומית של קנה או בצור דודאי לא הוי לפי חרב ושחיטה מקרי דמידי סכין כתיבא הכא

ובשיטתו של הר"מ בהשמטתו לאיבעית של ר"ח, אם נימא לא כהמנחת חנוך שס"ל ששחיטתה מטהרת מדי נבלה אך להיפך דאין שחיטתה מטהרת מדי נבלה וכן נראה לכאורה, דאל"כ הו"ל לאשמועינן הך חדושא, וכיו"ב יש לדיק קצת מלשון הר"מ שכתב (פ"ד מהל' ע"ז הלכה י"ב) וז''ל בהמת עיה"נ ששחטה. אסורה בהנאה כשור הנסקל עכ"ל, ובשוה"נ הדין ברור דשחיטתו מטהרתו מדין נבלה ומוכח כן מחולין (פ"ה) דפליגי שם בשוה"נ שנשחט אם מחויב משום אותו ואת בנו וכן לענין כסוי הדם אם שחיטה שא"ר שמה שחיטה ואם נימא דהוי נבלה אז בודאי אין שחיטתו שחיטה כמו בנוחר ומעקר, וכן מבואר להדיא בפירש"י (מנחות ק"א ריש ע"ב) ומצאתי שהעיר מזה הגרע"א בשלהי הספר בלקוטיו בחדושיו על מס' ב"ק ע"ש, ואם נימא דבהמת עיה"נ ששחטה נמי שחיטתה מטהרתה מידי נבלה רק שאסורה בהנאה והרי לגמרי דומה לשוה"ר והו"ל להר"מ לכתב בהמת עיה"נ ששחטה ה''ה כשוה"נ שנשחט'' ומדמדיק וכתב שאסורה בהנאה כשוה''נ משמע דרק לפרט זה היא דומה לשוה"נ לענין איסה"נ ולא לענין טומאת נבלה כן נראה לכאורה ואף כי אינו מוכרח כ"כ. ואם הנחתנו צודקת יש למצא פתרונים לשיטת הר"מ בהשמטתו והכרעתו להאיבעיא, דאיברא יש להתבונן בבעית ר"ח דקאמר ''לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ול"ש קטלה מיקטל'' ופירש"י דבין בשחיטה ובין בהריגה לפי חרב קרינא ביה דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי, ואינו מובן לכאורה דאמאי לא נימא דחיילא תרווייהו דהוי מיתה וגם שחיטה, דאטו משום דחל עלה דין מיתה משו"ה אינו רשאי להקרא גם בשם שחיטה, כיון באמת שחיטה כדין היתה ואין זו סותרת את זו כלל

, ולענ"ד דהנה בכל שחיטה דאכשרה רחמנא ולא אמרינן תיכף מששחט סימן אחד או פורתא בושט שעוד לא הותרה בשחיטתה דנעשית נבלה ושוב לא יועיל לה גמר שחיטתה וע"כ דבהכי אכשר רחמנא וכך הוא דרך השחיטה וכפירש"י (חולין כ' ע"ב) ד"ה וכי לאחר שהוא כמתה ע"ש, א"כ כ"ז שייך רק היכי שהיא שחיטה גרידתא אבל לא בהריגה, דהרי בהריגה אין נ"מ כלל אם הורגה בב"א או מעט מעט וא"כ אם נימא דבשחיטה מקרי לפי חרב והריגה היא אז שוב ראוי לומר דתיכף מששחט פורתא בושט או סימן אחד נעשית נבלה ושוב לא תועיל שחיטתה להתיר והריגה והשחיטה סותרת זו את זו, דבמקום שחל שם הריגה אינו חל שם שחיטה ומכיון דסותרין זא"ז ראוי לתפוס ההריגה שהיא תחול משום דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין, כלומר כיון דהמעשה כבר נעשה וההרינה היא מצוה חיובית שמוטל על כל איש להורגה והשחיטה אינה חיובית אלא רשוית ותליא בדעתו ולהכי מקרא ההריגה דברי הרב והשחיטה דברי התלמיד כלומר דתליא ברצון האדם לבלתי לשחוט אותה כלל, וכעין זה בתמורה (כ"ה) בהאומר על מבכרת עם יציאת רובה עולה דחל עלה שם בכור ולא עולה משום דברי הרב וכיו"ב לענין לקט ע"ש, או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה וכפירש"י דלפי חרב היינו דוקא שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה לא הוי כלל לפי חרב וממילא מהני לה לטהר מידי נבלה, והכונה היא כיון דההריגה עונש הוא לבהמה בשביל עון בעליה ובהמת לשחיטה עומדת דסוף בהמה לשחיטה, א"כ דרך שחיטה לא הוי לפי חרב כפי כונת התורה דזה לא הוי עונש לבהמה כיון דבלא"ה עומדת לכך, וא"כ היכי דשוחטה הרי מפקיע מצות לפי חרב דאורייתא וחל עלה דין שחיטה גרידתא ומטהרה מידי נבלה, (ומובן מאליו שבהמה טמאה שאינה עומדת לשחיטה רק למיתה בודאי אפי' שחטה דרך שחיטה נמי הוי לפי חרב) קצור של דבר לפירש"י עיקר האיבעיא הוא אם דרך שחיטה מקרי לפי חרב או לא, דאילו היה ברור דמקיים דין לפי חרב בשחיטה. אז בודאי שחיטתה אינה מטהרתה מידי נבלה

אכן הרמב"ם יפרש דבעית ר"ח כן הוא, דזה ודאי דבדרך שחיטה נמי מקרי לפי חרב בבחינת עצמותה, רק האיבעיא, כיון דמצוה להרגה וגם דרך שחיטה מקרי הריגה והריגה והשחיטה סותרין זו את זו וכשכתוב למעלה א"כ הריגה דוחה את השחיטה והוי רק הריגה ולא שחיטה ונבלה היא, א"ד כיון להשחיטה יש יתרון שמטהרתה מידי נבלה א"כ אמרינן להיפך דהשחיטה דוחה את הריגה והוי רק שחיטה ולא הריגה, והוא כעין האיבעיא בתמורה. (כ"ה) באומר על מבכרת עם יציאת רובה עולה, ואע"פ שבכאן נשאר ר"ח בתיקו. אבל לפי מה שפשטינן בתמורה שם דמטעמא דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין שהבכורה חל ולא קדושת עולה, גם האיבעיא מהכא נפשטה, כיון דהריגה היא מצוה חיובית והוי כעין דברי הרב אבל שחיטה שהיא רשוית והוה כעין דברי התלמיד והרב דוחה את התלמיד ועין בזה

ב) ומענין לענין באותו ענין אמרתי להוסיף מה שהעיר המ"ח (מצוה תס"ד) בסוף הענין דעיה"נ.