דעת מרדכי א מב

הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותן עמה דהואיל וצריכין פדיה במומן שלל שמים קרינא ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קק"ל ממון בעלים הוא עכ"ל רש"י, והרגישו בזה הרש"ל והרש"א אמאי פירש"י דוקא מלתא דשמואל אליבא דר"ל ולא אליבא דר"י דטעמא דת"ק הוא משום זר"ת, והרש"ל כתב ע"ז נראה דמשו"ה מפרש טעמא דת"ק משום דס"ל קק"ל ממון בעלים הוא ולא כר"י משום זר"ת דא"כ במאי פליגי ת"ק ור"ש דסוף סוף לכו"ע ימותו משום זר"ת, ובאורו הוא דאם נימא דתירוצא דשמואל דמתרץ לדברי ר"ש קאי אליבא דר"י דס"ל דמשום זר"ת נדחו הן ודמיהן וזה אליבא דכו"ע בין לת"ק בין לר"ש, וכללא דשמואל דכייל דכל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ ממועט משללה וכל שהוא קרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בע"מ ממועט מבהמתה קאי רק אליבא דר"ש דשמואל לתרוצי מלתא דר"ש קאתי כפירש"י אבל לת"ק גם בכור ומעשר ממועטים מדין עיה"נ משללה א"כ תקשה במאי פליגי הא בק"ק ושאר קדשים קלים אליבא דת"ק ור"ש ימותו מדין זר"ת דנדחין הן ודמיהן אע"פ דלא חל עלייהו דין עיה"נ ממעוטא דשללה ולא ש"ש, ובו"מ ממועטין לשניהם מדין עיה"נ לת"ק משללה ולר"ש מבהמתה א''כ תקשה במאי פליגי

ולכאורה לפמש"כ דבריו תמוהים דשפיר איכא נ"מ בין ר"ש לרבנן בבכור ומעשר תמימין, דלת"ק דממעטינן משללה, א"כ כיון דמשום זר"ת עומדין להאכל במומן א"כ שוב הוי שללה וחל עלייהו דין עיה"נ וימותו מדינא, משא"כ לר"ש דממעטינן מבהמתה ולא בהמת בו"מ אינו חל עלייהו דין עיה"נ כלל ונהי דלא קרבי משום זר"ת מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן. ואין לומר דלר"ש נמי כיון דמודה בזר"ת ועומדים להאכל במומן בהמתה נמי מקרי ז"א דהא לר' שמעון בלאו הכי הוי שללה כיון שאינו נפדה כשהוא בע"מ ומ"מ מבהמתה א"כ גם זה שעומדים להאכל במומן אינו חסרון וממועט מדין עיהנ"ד מעוטא דבהמתה, אבל אם נימא דרש"י אזיל בשי' הראב"ד דבו"מ אינו שייך זר"ת כיון דאינם לא לדורן ולא לכפרה תירוץ הרש"ל נכון דלתרוייהו בין לת"ק בין לר"ש ליכא נ"מ מידי דבק"ק וקק"ל אע"פ שממועטים מדין עיה"נ משללה וימותו מדין זר"ת דנדחין הן ודמיהן ושל צדיקים יקרבו ובו"מ לתרוייהו ממועטין מדין עיה"נ לת"ק משללה ולר"ש מבהמתה ויקרבו גופן דזר"ת לא שייך בהו, אבל לפ"מ שפירש"י דשמואל ס"ל כר"ל שפיר פליגי בין בקק"ל בין בבו"מ דלת"ק ימותו מדינא דחל עלייהו דין עיה"נ דכולהו ממון בעלים הם והוי שללה ולר"ש ירעו קק"ל ירעו עד שיסתאבו ויפדו ובו"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן

ודברי המוהרש"א אינם מדוקדקים לכאורה, דהרש"א חדש דכללא דשמואל אזיל בין לת"ק בין לר"ש ותירוצא דשמואל אזיל גם לרבי יוחנן, ולר"י פלוגתייהו דת"ק ור"ש בפשיטות, לת"ק דלא דרוש בהמתה למעט בו"מ, ובו"מ שללה איקרי אפילו כשהוא תם מדאינו נפדה כשהוא בע"מ דינם בסייף ולר"ש דינם במיתה דממועטים מדין עיה"נ מבהמתה ורק משום זר"ת להכי ימותו עכת"ד ודחקו לומר כן דלת"ק דינם בסוף ולא הקילו בזה מפני כבוד שמים דימותו דא"כ מאי נ"מ בין ת"ק לר"ש והוא דוחק עצום, בכל הסוגיא נקטינן דמפני כבוד שמים החליפו מקטלא למיתה, וגם מדברי הר"מ דפסק כרבנן וכר"י סתירה לדבריו, דפסק דבו"מ ימותו ולא יהרגו, אך יש לדחות דפסק כרבינא אליבא דר"י וע"ש בכ"מ אך גם לפי חדושו ובאורו הו"ל לומר בפשיטות, דלת"ק דלא דריש בהמתה ונקראים שללה כיון דאין להם פדיון במומן א"כ חל עלייהו דין עיה"נ וימותו מדינא ולר"ש דדריש בהמתה בהמת בו"מ שאין חל עליהם דין עיה"נ ונהי דלא קרבי גופן למזבח משום זר"ת אפילו נימא כשיטתו דבו"מ נמי אמרינן זר"ת, מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן וגם יש נ"מ בינייהו לענין בו"מ של צדיקים שבתוכה דלת"ק דלא דריש בהמתה ונקראים שללה ימותו מדין עיר הנדחת דחל עלייהו ולר"ש ממועעים מדין עה"נ מבהמתה א"כ ראויים להקרבה דזר"ת לא שייך בהו וכן י"ל לר"ל דוק ותשכח

ולכאורה י"ל בדעת רש"י מה שמפרש דברי שמואל אליבא דר"ל משום דע"כ כללא דשמואל דקאמר דכל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ משללה נפקא לא מצי אזלא אליבא דר"י לדעת הת"ק, דלר"י דס"ל דזר"ת בין הן בין דמיהן א"כ שוב לא מקרי שלל שמים כלל, דש"ש לא הוי רק כשיש להקדש זכות בגוף הבהמה או בפדיונה, אבל כשאין להקדש שום זכות בגוה לא בגופה ולא בפדיונה לא מקרי ש"ש כלל ושללה מקרי והרי זה דומה לבו"מ כיון שאין להם פדיון במומן נקראים שללה, כ"ש ק"ק וקק"ל כיון דמשום זר"ת נדחין גופן ופדיונן מהקרבה שפיר נקראים שללה, וכן מדויק לכאורה בלשון רש"י שכתב דהואיל וצריכין פדיה במומן שלל שמים קרינן ביה דמוכח מזה דאילו אין פדיה במומן אינו שייך למעטיה משללה לת"ק וימותו מדין עיה"נ דחל עלייהו וא"כ איך יצדק כללא דשמואל שאמר כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ ילפינן וממעטינן משללה לר"י אליבא דת"ק דאמר קדשי מזבח ימותו דכולל בין ק"ק ובין קק"ל, דלר"י כיון דקרינן בהו זר"ת והן ודמיהן נדחו שוב נקראים שללה

, ומהאי טעמא מובן נמי מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ז) דר"י ס"ל דאין מועלין בק"ק של עיה"נ ור"ל ס"ל דמועלין, והיינו דר"י לשיטתו, דהן ודמיהן נדחו א"כ לא הוי ממון הקדש כלל ולכן אין בהם דין מעילה ור"ל דס"ל דיש להם פדיון משו"ה אית בהו דין מעילה, כן נראה לי לכאורה

אבל באמת א"א לכוין כן בפירש"י דנהי דלא הוי ש"ש אבל מ"מ גם שללה לא הוי דהא דין קדושה לא פקע מינייהו ולא יהא אלא איסורי הנאה בעלמא כמו ערלה וכה"כ דלא מקרי ג"כ שללה וכמו שמצדד המנחת חנוך (מצוה תס"ד) לשיטת הראשונים דס"ל דאיסה"נ אין להם בעלים מקרי ג"כ לאו שללה ולא דמי לבו"מ דאינם נפדין במומן ולהכי מקרי שללה, דהתם עומדין במומן להאכל לבעלים, ועוד דגם לר"י דס"ל דמשום זר"ת נדחין הן ודמיהן מ"מ שללה נדרש ג"כ לנכסי צדיקים וקרבנותיהם שהם ממועטים משללה ולא שלל שמים וראויים להקרבה ושפיר יצדק כללא דשמואל ועדין יל"ע בזה. סימן טו יסלק קושית הפר"ח בדבר השמטת הרמב"ם לאיבעיא דר"ח אי בהמת עיה"נ נטהרת מירי נבלה על ידי שחיטה

א) המנחת חנוך (מצוה תס"ד) העיר שם על השמטת הר"מ לאיבעיא דר"ח בשחט לבהמת עיר הנדחת אי מטהרת מידי נבלה (סנהדרין קי"ב) וכבר קדמו בקושיתו הפר"ח בחדושיו על הר"מ (בהלכות ע"ז) ולבסוף מישב המ"ח, דמסוגיא דחולין (ק"מ) נפשט איבעיא זו מהא דקאמר שם, דצפרים טהרות דכתיב בטהרת מצורע למעוטי צפרי עיהנ"ד אתי, ואמשולחת לא בעינן קרא למעט, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ורק אשחוטה אתי מעוטה, ואי נימא דאין שחיטה מטהרת מידי נבלה וכמיתה תחשב א"כ תקשה אמאי צריך מעוטא דטהרות למעט מלשחט צפרי עיהנ"ד, תיפוק ליה דהא ושחט כתיב ולא יהרג, אע"כ דפשיטא להש"ס דנחשבה שחיטה לטהרה מידי נבלה בעהנ"ד

אך זה תלוי אי גם בעופות בעינן הריגה לפי חרב, ועין בזה הגהות הרש"ש, ואף אם נימא דגם בעופות בעינן לפי חרב, נ"ל דאין מכאן ראיה כלל, הרי הס"ד ס"ל דטהרות אתי למעוטי טמאות ממש וא"כ נמי תקשה למאי צריך מעוטא דטהרות תיפוק ליה דהא ושחט כתיב ובטמאות מיתה נקראת ולא שחיטה, ואין לומר דלמעט המשתלחת אתי, ז"א דהא ולקח למטהר שתי