דעת מרדכי א מא

ויש להתעקש בזה הרבה, דהסבה האמתית שראוי לחלוק משום שהוא כהן וראוי להקרבה אלא התורה חדשה שאין המום מפסדתו מדין חלוקה, כי רחמנא חס עליו לבלי לגרמו הפסד, אבל אין מקום לומר שהמום זכות היא לו הגורמת לו לזכות בחלוקה, דאדרבא מי שאינו בע"מ בודאי חולק ואינו זקוק כלל לרחמנות וא"כ היכי שהוא גם טמא, והטומאה הוי סבת הגורמת להפסידו משום שאינו ראוי לחלוקה הו"ל להפסיד חלוקתו משום הטומאה

ולי נראה בבאור דבר זה, כי ענין הטומאה המפסדת חלוקתו של הכהן בקדשים הוא כמו קנס, ר"ל כיון דע"פ רוב הטומאות באות על האדם ברצונו, או מאי זהירותו כראוי לכן הפסידתו התורה מדין חלוקה ואע"פ שקרה לאדם הטומאה באונס או מצד חיוב כמו טומאת קרובים ומת מצוה, מ"מ כיון דהתורה נטלה דין חלוקה מטמא בכללו אם אירע לו אונס אין ראוי מצד אונסו להפסיד לכהנים אחרים ולכן טמא מרוחק מחלוקת קדשים לעולם, אבל בעל מום אע"פ שגם הוא אינו ראוי להקרבה כיון שהמום בא לאדם מאונס ע"פ רוב חס רחמנא עליו ולא הפסידתו מחלוקה ולהכי בע"מ וטמא יחד אז הטומאה אינה מפסידתו בשביל אי זהירתו מטומאה כיון בלא"ה אינו ראוי להקרבה בשביל מומו ואין הטומאה מפסדתו אלא הטומאה לבדה גורמת לו איסור הקרבה ולכן היה פשוט אם עיקר הטעם תליא בראוי להקרבה אז בע"מ והוא טמא חולק בקדשים, משא"כ בחמוץ של מנחה אז שפיר איכא למימר כסברתו של המאיר לעולם הנ"ל, כיון על כל המנחות חייב משום חמוץ ובמנחה פסולה אינו חייב, ע"כ הפסול הדבוק בהמנחה היא סבה גורמת לפטור ורק פסול הבא משום חמוץ גופא אינה סבה גורמת לפטור וממילא הוא חייב כשחמצה וחזר וחמצה, ולכן אי חמצה ויוצאת אי נימא דפסול יציאה חל אפסול חמוץ, נהי דאין למנחה הזאת סבה לפטור משום חמוץ: אבל מ"מ היא פטורה משום פסול דיציאה

ומטעם זה פושט הס' מ"ל הנ"ל ספיקו של הטו"א בהחליטו כי החיגר שאין לו תשלומין ונדחה לגמרי היא סבה עצמית לפטור כי חיגר רחמנא פטריה מחיוב ראיה וממילא אינו חייב בתשלומין, משא"כ טומאה הוא דבר שאינו פוטרו לגמרי וראיה מפסח שני שנדחה רק לפי שעה וא"כ כשהוא חיגר וגם טומאה נהי שאינו פטור ונדח לגמרי מצד טומאה הרי יש לו סבה לפוטרו לגמרי מצד חיגרותו ולכן אינו ראוי עוד לתשלומין והוא נכון. סימן יד באור הלכה אחת של הר"מ בהלכות ע"ז

פסק הרמב"ם (פ"ד מה' ע"ז הי"ג) וז"ל ההקדשות שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, הבכור והמעשר שבתוכה הרי הן קדשי מזבח וימותו ובעלי מומין הרי הן בכלל בהמתה ונהרגין עכ"ל. ויש לתמוה אמש"כ הר"מ דבכור ומעשר תמימין דימותו, הרי הש"ס פריך (סנהדרין קי"ב ע"ב). אברייתא, דקתני קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו ויפדו ודמיהן יפלו לנדבה, והיינו משום דנהי דאינהו גופייהו מאיסי להקרבה דקרבנות של רשעים הם מ"מ לדמיהן חזי וכפירש"י, וע"ז משני רבי יוחנן זבח רשעים תועבה והן ודמיהן מאיסי להקרבה ור"ל מתרץ דבקדשים קלים איירי דוקא וכריה"ג דממון בעלים הם וחל עליהם דין עיה"נ, ומלשון הר"מ דאינו מחלק בין ק"ק לקק"ל ונקט הטעם משום זר"ת מבואר הוא דס"ל כרבי יוחנן, וא"כ הכא בבכור ומעשר דהבע"מ אינם נפדים רק נאכלים במומם הדרי הקושיא לדוכתא אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם

והנראה לי בדעת הר"מ דס"ל דכיון דתיכף משעבדו הבעלים ע"ז נדחו מהקרבה משום זר"ת ועומדים להאכל במומם לבעלים א"כ שוב משום זה גופא מקרי ממון בעלים וכשהגיע השעה לדונם הדר חל עלייהו דין עיה"נ ובאמת היו ראויין שיהרגו בסייף כדין בהמת עיה"נ רק מפני כבוד קדשי שמים החליפו דין הריגה למיתה, ועפ"ז מדויק היטב לשון הר"מ דבו"מ כתב סתם דימותו ולא הזכיר זר"ת, דמשום זר"ת בלבד היה הדין דירעו, ורק משום דין עיה"נ דחל עלייהו מוכרחים למות

אבל קשה מהא דקאמר הש"ס. ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ופריך, במאי אי בתמימים תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים, וקשה הא כיון משעבדו הבעלים ע"ז נדחו מהקרבה משום זר"ת ואין. להקדש בהו שום זכות, א"כ מאי שלל שמים איכא הכא ושפיר הוי ממון בעלים ושללה נקראת כיון דעומדין להאכל לבעלים וחל עלייהו דין עיה"נ ולהכי הדין דימותו, ולכך מוכרח ר"ש למעטם מדין בהמתה דלא חל עלייהו דין עיה"נ, ונהי דלא חזי להקרבה משום זר"ת מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן ואין לומר כיון דשללה מקרי גם בהמתה מקרי ואף מבהמתה אין למעטם, ואי בנכסי צדיקים שבתוכה הרי הם ממועטים משללה ולא שלל שמים כיון דלא שייך בהו זר"ת, ז"א דהא חזינן לאוקימתא דשמואל אליבא דר"ש דבכור ומעשר אינם ממועטים משללה כיון שאינם נפדים במומן ומ"מ ממועטים מבהמתה, אך יש לדחות דלדעת המקשן כן הוא באמת, דכל שאינו ממועט משללה גם מבהמתה אינו ממועט וכיון דנקראים שללה דהוי ממון בעלים, גם בהמתה מקרי בו"מ, ולכן מקשה בפשיטות אדרשא דר"ש. תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים, דממ"נ בנכסי רשעים גם מבהמתה אינו ממועט, ובנכסי צדיקים גם משללה יש למעטם ורק שמואל חדש לן דבכור ומעשר לר"ש שללה נקראת, ומ"מ ממועטים מדין עיה"נ מבהמתה וכן לרבינא אף בו"מ בע"מ ממועטים מדין עיה"נ מבהמתה

וע"ד החדוד י''ל כן דהנה לעיל (דף מ"ז) דדייק ממתניתין דהכא דבע"ח נדחין אף בדחוי מעיקרא ואינם חוזרים ונראים וכן ס"ל לרבי יוחנן שם וס''ל להמקשה דדוקא באופן זה, היכי דנדחו בודאי גופם וממונם לעולם אז שפיר אמרינן דשללה מקרי ולא הוי שלל שמים, אבל אי נימא דאין בע"ח נדחין לגמרי ומומר שהפריש קרבן אם חזר בו חוזר ונראה וראוי להקרבה שפיר הוי ש"ש דשוב יש לו להקדש עדין זכות בגוה דהא בידו לחזור בו בכל שעה, ור"ש ס"ל ביומא (ס"ג ע"ב) דבע"ח אינם נדחין, דקאמר שם דאם מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר פריך הש"ס אי בתמימים תיפוק ליה משללה ולא ש"ש דשפיר הוי ש"ש וכן ס"ל לרבינא ור"י, אבל לשנויא ושמואל הכלל הוא דכל. שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בע"מ אף בתמימותו מקרי שללה, וטעמו הוא כיון דאין להקדש בו שום זכות דאינו ראוי להקרבה משום זר"ת ואף שבידו לחזור מ"מ כל זמן שלא חזר לא מקרי בשביל זה שלל שמים, וכן הוא ג"כ לדעת הר"מ כש"כ לעיל דהר"מ פסק (בפ"ג משגגות) דבע"ח אינם נדחים וחוזרים ונראים ועין

אכן לשיטת הראב"ד מובאה שם בכ"מ, דס"ל דבבכור ומעשר לא אמרינן זר"ת כיון שאינו דורן ולא כפרה ניחא הסוגיא בפשיטות ושפיר פריך הש"ס תיפוק ליה משללה ולא ש"ש דהא יש להקדש בהם זכות הקרבה ומזה סיעתא גדולה לשיטתו

ובזה אמרתי להצדיק באורו של המרש"ל בעיקרו בפירש"י וז"ל מאי קאמר ה"ק כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בע"מ צריך פדיה כגון שאר קק"ל חוץ מבו"מ