דעת מרדכי א מ

הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי, וכן במשנה דכריתות הנ"ל נמי לא חשבינהו בתרתי ואע"פ שאכילה ושתיה חלוקין בשיעוריהן. דאכילה בככותבת ושתיה במלא לוגמיו וע"כ משום דשתיהן באזהרה אחת מוענותם את נפשותיכם כפירש"י וכרת אחת מוכל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה שו"ר בספר תוספות יוה"כ למוהר"ם ב"ח במקומו שכתב שמהמשנה הזאת מוכיח הר"מ ופוסק (פ"ו מהל' שגגות) דתמחויין אינן מחלקין כר"ע ולא כר' יהושע, אע"פ שר"ע תלמידו של ר' יהושע היה והו"ל למיפסק כר"י משום דסתים המשנה הכא שאכילה ושתיה ביוה"כ אינן מחולקין ואע"פ שחלוקין בשיעוריהן ג"כ והוי נמי כתמחויין מחולקין ומכש"כ דתמחויין גרידא אינן מחלקין עכת"ד ע"ש, והרי שגם הוא הרגיש בהרגשנו במה ששיעוריהן אינן שווין ואפ"ה אינן מחולקין לחטאות, ואין להקשות דא"כ תקשה דלא אתיא המשנה דכריתות כר"י, דלר"י הו"ל למיתני ל"ז כריתות דהיינו האוכל והשותה ביוה"כ כיון דהוי כחלוקין בתמחויין, ז"א דכיון דלא הוי רק מטעם תמחויין מחלקין א"כ כי היכי דלא חשיב ככל איסורי מאכלות כמו פגול נותר חלב חטאות כשהמה מחולקין בתמחויין משום דלא חשיב רק כו האיסור ולא הפרטים שאפשר למצא בהם, ה"נ לא חשיב ביוה"כ אכילה ושתיה, כיון דשתיה בכלל אכילה ואין זה אלא מטעם תמחויין מחלקין

והמורם מזה דאין חלוקת השיעורין מחלקין לחטאות וא"כ הפירוש בירושלמי שמובא לעיל אינו כש"כ הפ"מ וק"ע דהראיה היא מדחלוקין שיעור שאור ושיעור חמץ ע"כ ג"כ מחלוקין לחטאות, אלא כמו שנכתב בזה לקמן דהנה פירושו של הפ"מ שכתב שהראיה היא לב"ה דלא נימא דב"ה אאכילת שאור חייב בחצי זית לפירושו אין מקום כלל כיון דחלוק חטאות לא תליא בחלוקת השיעורין אלא בחלוקת הלאווין, והיכן מצינו לאו מיוחד לב"ה אאכילת שאור בחצי זית וע"כ הפירוש כש"כ המפרש הק"ט דהראיה קאי לב"ש והראיה הוא באופן זה, דהא אי נימא דלב"ש גם על אכילת חמץ אינו חייב רק בככותבת וע"כ מוכרחין אנו לומר דילפי ב"ש שאור שאור לג"ש אכילה ובעור דכמו דבבעור חלוקין חמץ משאור, דבחמץ אינו עובר בבל יראה רק אככותבת ה"נ לגבי אכילה אינו חייב רק עד שיאכל ככותבת, וכמו דמצינו בש"ס דילן אליבא דב"ה דילפי שאור שאור לגז"ש בעור מאכילה דשווין הן בכזית, ה"נ נימא לב"ש להיפך לקולא דילפי שאור שאור לגז"ש דאינו חייב רק אאכילת חמץ בככותבת וא"כ איכא לאווין חלוקין דהא גז"ש כמאן דכתיב בגופייהו דמי, וכיון דאיכא לאווין חלוקין וכרת אחד שפיר איכא חלוק חטאות וא"כ שפיר קפריך דליתני ל"ז כריתות, משא"כ בהנאת חמץ אף אי נימא דאהנאת חמץ איכא כרת ושיעורה בפרוטה, מ"מ ליכא רק חד לאו דמלא יאכל חמץ נפקא בין אאכילה בין אהנאה, וחד כרת דמכל אוכל חמץ ונכרתה קאי בין אאכילה בין אהנאה, וכל היכי דליכא רק חד לאו וחד כרת אע"פ שאינן שווין בשיעוריהן ליכא חלוק חטאות כאמור והבאור הזה בירושלמי ברור הוא בעיני בע"ה ודו"ק פרוס הפסח תרע"ה. סימן יג באור נחמד לחקירת הטו"א בחגיגה ט'

הטורי אבן (חגיגה ט') בהשמעות נסתפק אם היה עמא וגם חיגר בראשון ונטהר ונתפשט בשני אם יש לו תשלומין, אי דמיא לחיגר דעלמא דאין לו תשלומין כיון דכולן תשלומי דראשון הוא, או דלמא שא"ה בלא"ה לא חזי בראשון מפני הטומאה ואפ"ה לא נדחה כשנעשה טהור א"כ לא מהני מה שנעשה חיגר בראשון למידחא לגברא כשנתפשט, והעיר ממנחות (נ"ז) דקי"ל מחמץ אחר מחמץ במנחה חייב והמחמץ את הפסולה פטור ובעי רב פפא חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו דמשמע מפירש"י שם, דהספק אם בכלל חל הוא פסול יוצאת על פסול חמוץ, דאילו היה חל אז בודאי היה פטור בחזר וחמצה, א"כ ה"ה בחיגר והיה טמא אין לו תשלומין ולא אמרינן בלא"ה הוא טמא כמו דלא אמרינן בלא"ה המנחה פסולה מחמוץ ראשון ולא ימנע הפסול יוצאת לחייב כשחזר וחמצה שנית. שוב הקשה ע"ז מזבחים (צ"ט ע"א) בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו בקדשים כיון דלא חזי להקרבה ורחמנא רבי מה לי טמא מה לי בע"מ, פירוש מה לי בע"מ לחוד מה לי בע"מ והוא ג"כ טמא, א"ד ראוי לאכילה חולק, אינו ראוי לאכילה אינו חולק, ומשמע דאילו תליא בראוי להקרבה היה בע"מ אף שהוא טמא נמי חולק כיון בלא"ה אינו להקרבה משום בע"מ ורחמנא רבי, א"כ גם אם הוא עמא נמי חולק והוא ההיפך מהאמור עכת"ד הטו"א

ובס' המאיר לעולם ישב הסתירות האלה אבל דבריו שם צריכין באור כאשר נעיר לקמן. והנה שמעתי מפי הגאון המחבר הנ"ל ז"ל שהסביר למה המחלל שבת שחל ביו"ט באוכל נפש חייב סקילה ואמאי לא נימא הרי יו"ט גורם היתר באו"נ, ותירץ דיו"ט אינו גורם היתר רק שאינו גורם איסור, דקדושת יו"ט אינה אוסרת רק עד מלאכת או"נ ומשו"ה כשבת חל ביו"ט אנו אומרין נהי דאין סבה לחייב מצד יו"ט הרי יש סבה לחייבו מצד שבת עכת"ד

ועפ"ז אמרתי לפרש דברי התוס' (שבועות י"ט) דבעי שם לר"א ולר"ע דאינו חייב קרבן עו"י רק על העלם טומאה ולא על העלם מקדש, אם העלם זה וזה מהו, ואמר ר"נ דחייב, והקשו שם בתוד"ה הרי העלם טומאה בידו וחייב וכו' דמ"ש גבי שבת בפרק כלל גדול גבי העלם שבת והעלם מלאכות פשוט לפטור ותירצו וי"ל דלא דמי, דהכא סברא הוא דלחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל או"א כיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מחייב אלא חדא. השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן שגגת שבת עכ"ל ועדין הדבר צריך באור, אמאי לא נימא גבי שבת כיון דאיכא שגגת מלאכות נמי חייב על כל או"א אך הוא הדבר שאמרנו, דהעלם מקדש בעצמותו אין זו סבה לפטור דלפטור אין צריך סבה דאדרבה לכתחלה צריך גלוי דעת מה"ת לחיובא אלא באורו הוא דהעלם מקדש אין זו סבה לחיובא דהתורה לא חייבה בקרבן אלא בהעלם טומאה ולהכי אמרינן בדאיכא תרווייהו הן העלם מקדש והן העלם טומאה יחד עכ"פ ראוי לחייבו משום העלם טומאה, משא"כ לענין שבת דשגגת שבת היא סבה הגורמת לפטור דכיון ששכח שהוא שבת אין מקום לחיוב מלאכות הרבה והוי כולה חדא שגגה, וא"כ כמו ששגגת שבת הוי סבה לחייבו בקרבן אחד משום השגגה, כמו כן היא סבה לפוטרו מהרבה חטאות גם על מלאכות הרבה כיון שכולה חדא שגגה היא ולכן בשגגת שבת ושגגת מלאכות יחד אינו חייב אלא בחדא וכיו"ב בתוספות בשבת (ע' ע"ב) ד"ה אמר ליה שכתבו בסו"ד וז"ל והא דמהדר ליה הכא לפוטרו משום דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר המצוה היא משום שבת עכ"ל ג"כ יש להעמיס באורנו זה בדבריהם אלו כאמור לעיל

והנה בס' המאיר לעולם דרך ג"כ בדרך זה לישב את הסתירות של הטו"א האמורות לעיל באמרו שם כי זכייה לחלוקת קדשים צריכה סבה ולהיפך לבלתי לזכות בחלוקה אין זקוק לסבה וא"כ בעל מום אע"פ שאינו ראוי להקרבה אפ"ה. רבי לו רחמנא משום דחס עליו בע"מ היא סבה לזכות בחלוקת קדשים וטמא אין לו סבה לחלוקה וא"כ בע"מ וטמא ביחד פשיטא שיחלוק, דנהי דאין לטמא סבה לחלוקה אבל זוכה הוא בחלוקה מפאת שהוא נמי בע"מ וזוהי סבה לחלוקה: עכת"ד ע"ש.