דעת מרדכי א לט

יש להעיר דאין האונס משוהו לפטור מאותה מצוה רק האונס מבטל העונש והחטא מאותה מצוה לאדם האנוס בדבר וכהיום מצאתי שהרגיש בהתוס' הנ"ל הס' או"ד וע"ש שהאריך שם בפרט זה]. ומאן דמתרץ כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבה"א ס"ל דאונסא כמאן דעביד אבל לדינא לא ק"ל הכי ולפיכך שפיר השמיט הר"מ האוקימתא הזאת אגב אורחא ראוי להוסיף מאן דתירץ כגון שחבושין בבה"א פירש"י התם ולענין פסח עשה שליח, וקשה דא"כ לענין מילה נמי יעשה שליח, ובס' ע"ב להגרי"א מטעלז ראיתי שהעיר בזה ורצה לפשוט מכאן דאין שליחות למילה והוא טעות, דאי נמי אפי' אין שליחות למילה, מ"מ ז"א אלא לענין דלא נחשב כאילו הוא עשה המצוה, אבל מצות מילה מיהו נתקימה ואין עכוב בדבר עוד וא"כ אם באפשר לו למול ע"י אחר בודאי גם לרבינא הו"ל לעכב את הפסח, וע"כ הכונה שאיירי שאינו יכול למצא מי שיתעסק במילה אבל לשחיטת הפסח יש לו מי ששוחט בעבורו וממנה אותו בחבורתו ועכצ"ל הכי לשיטת הגאונים, הובא בב"א שס"ל שבמצות מילה אין המצוה מוטלת בפרט על האב רק ההשתדלות מוטלת עליו שישתדל שיהא בנו מהול אבל לא עצם המעשה שיהא נימא שהמל בשליחותו כאילו הוא מל, ולשיטתם בודאי קשיא ימול אחר עבורו ע"פ השתדלותו אע"כ דלית לו מי שימול את בנו]

ובפסחים (צ"ב) אמרינן דאיזמל העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ופירש"י אף להביא דרך חצירות אף שמעוכב עי"ז פסחו, ובהגהות הרש"ש במקומו הקשה עליו בכה"ג אנוס הוא ואינו מעכב וכדאמרינן ביבמות ע"ש, ולפמש"כ לק"מ כיון דליכא אונס בתינוק והתינוק ראוי להמול אין האונס שמצד אחר מבטל העכוב ואפי' לרבינא שמתרץ כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבה"א נמי נ"ל דבכה"ג אינו פוטרו, דאטו אם אין לו סכין למילה לא יהא מעוכב מפסח משום זה, הרי הו"ל להכין מאתמל ואין זה אונס כלל, והרש"ש פירש וכן הביא בשם רש"י (שבת ק"ל ע"ב). ד"ה שלא ברצון ר"א ומחלוקתו הא דאמור דהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת באיזמל לא איירי לענין פסח אלא מילה גופה נקראת עשה שיש בה כרת דמי שאינו מל א"ע חייב כרת, אכן דבר זה תליא בשני הלשונות של רש"י (ברכות י"ט ע"ב). ד"ה אמרת וכו' ולמול את בנו נמי מצוה כרת היא ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח ע"ש. סימן יב יבאר אם על הנאת חמץ חייב כרת: גם יבואר דחלוקת השיעורין אין מחלקת לחטאות

פסחים (כ"א ע"ב) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה וכו', ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עכ"ל הש"ס ובתוד"ה כ"מ הקשו וז"ל שם וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת אה"נ א"כ לקמן (כ"ג ע"ב) דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי, כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו עכ"ל, והנה על ראיתם זו דבהנאת חמץ ליכא כרת מהא דלא קאמר א"ב הא, הניח הצל"ח בוצ"ע ועין בנימוקי הגרי"ב שמישב זה ועי' עוד בשע''ה. (ריש הל' חו"מ) מה שהקשה שם. שדה"ת כאן סותרים למש"כ בדף (כ"ח ע"ב) ד"ה וחד לפני זמנו וע"ש מה שמישב

ולכאורה היה נראה להוכיח דבהנאת חמץ ליכא כרת לפ"מ שהוכיח הגרע"א (סי' ק"ל) דכל אה"נ הנלמדים מלא יאכל ולא תאכל אף דאפיק בלשון אכילה ושיעורה בכזית מ"מ איסור הנאה שיעורו בפרוטה, מהא דקאמר (ב"ק מ"א) א"כ נכתב רחמנא לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית משו"ה אפיק בלשון אכילה לומר דשיעורו הוא בכזית אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה (ולא כן דעת הצל"ח פסחים כ"ב ע"ש)

והנה איתא בירושלמי (ריש ביצה ה"ב) ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זו"ז בכזית, רבי זריקן בשם ר"י ב"ח ל"ש אלא לבעורו הא לאכילה בכזית (פי' גם ב"ש מודו דשאור וגם חמץ שיעור בכזית) ר' אבהו בשם ר' יוחנן בין לבעורו בין לאכילה בכזית כן הוא הגירסא הכתובה בפ"מ ומפרש הפ"מ דאבית הלל קאי דלא נימא דכיון דפליגי רק בבעור ונימא דבאכילה סברי ב"ה דשאור שחמוצו קשה חייב אף בפחות מכזית קמ"ל דלב"ה שאור וחמץ באכילה שיעורן בכזית, והקרבן עדה גורס בין לאכילה בין לבעור ככותבת ואליבא דב"ש קאי ופליג אדריב"ח. קם ר' מנא עם חזקיה ואמר ר"ח דבאכילה כו"ע בכזית ק"ט, א"ל הן שמע רב הדא מלתא, כלומר ממאן שמע רבי דבר זה א''ל מן ר' אבהו (א"ל ואף אנן אמרין ר' אבהו בשם ר"י בין לבעורו בין לאכילה בכזית פ"מ) דילא כן, ניתני שלשים ושבע כריתות בתורה, ופירש הק"ע דאל"כ אלא דב"ש סברי דאף באכילה שאור בכזית וחמץ בככותבת קשיא ליתני במשנה ריש כריתות ל"ז כריתות, ונחלק חמץ לשתי כריתות לשאר וחמץ דכיון דאין שיעורן שוה אם אכלן בהעלם אחת חייב בשתים, ומתני' קחשיב כמה קרבנות חייב אם עשה כל הכריתות בהעלם אחת, אלא מדלא קחשיב אלא ל''ו כריתות ש"מ דשיעורן שוה עכ"ל, ולפי זה ההוכחת הירושלמי הוא דא"כ לא אתיא המתני' דכריתות כב"ש ע"ש, ולפרושו של הפ"מ קאי הראיה לב"ה דאם נימא לב"ה חייב על אכילת חצי זית משאור א"כ הו"ל למיתני האוכל חצי זית שאור וכזית חמץ בפסח אלא ודאי דשיעורן שוה וקתני האוכל חמץ משאור נמי במשמע ע"כ מהירושלמי הנצרך לעניננו, וא"כ אף אנו נאמר אי דהנאת חמץ הוא בכרת ושיעור הנאה הוא בפרוטה, א"כ ליתני ל"ז כריתות דאכילה בכזית והנאה בפרוטה וזה קשה טפי דיהיה המשנה קשה לר' אבהו, אע"כ דאין חיוב כרת על הנאת חמץ והוא לכאורה ראיה נכונה וחדוש קצת על התוס' שלא עמדו ע"ז

אכן באמת לאחר העיון אינה ראיה כלל, דאיתא בכריתות (ג' ע"א) אמר ר' אלעזר א"ק הושעיא כ"מ שאתה מוצא שני לאווין וכרת אחד חלוק חטאות ביניהן ומאי היא מפטם (היינו מפטם את השמן שעשה משה בשיעורו ממש) וסך (היינו שסך משמן המשחה שעשה משה) דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו וגו', כרת אחד דכתיב אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, עכ"ל הש"ס, וחזינן מזה במפטם וסך להכי הוי חלוק לחטאות הואיל ואיכא לאו מיוחד למפטם ולאו מיוחד לסך. אבל אילו היו תרוייהו מפטם וסך בלאו אחד וכרת אחד אז לא היה חלוק לחטאות, אע"פ שאינן שווין בשיעוריהן. דשיעור מפטם כשעשה כל השיעור, כמו שעשה משה וכמו שפסק הר"מ (פ"א מהל' כלי המקדש ה"ד) וז"ל העושה שמן המשחה כמעשה הזה ובמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו וכו' (הלכה ה') הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת ובשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו עכ"ל, והוא מגמרא (כריתות ה') והובא שם בכ"מ ותניא כמה יסוך ממנו ויהיה חייב ר"מ אומר כל שהוא ור"י אומר כזית וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"מ, והרי הן בשיעורין אינן שווין ואפ"ה עיקר חלוק חטאות ביניהון הוא מטעם דהלאווין חלוקין

עוד יש להביא ראיה פשוטה דאין חלוקת השיעורין מחלקין לחטאות מהא דאיתא ביומא (פ"א ע"א) אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש"י דחד שמא