דעת מרדכי א לח

דילפינן מקרא דוכל ערל לא יאכל בו, זה אינו דלעולם איכא למימר דכל בן נכר לנכרי אתי, ומ"מ צריך גם קרא דוכל ערל לא יאכל בו למילף מיניה גם ישראל ערל, דמשום יתורא דקרא בהכרח אוקמינן ליה אישראל ערל אף דאינו נקרא בשם ערל גם בלשון התורה גם כשאינו מהול, רק ממשמעותא ילפינן גם מישראל מומר דגם הוא מיקרי בן נכר כיון שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכמו כן נאמר דגם נכרי נלמד מבן נכר ובהכרח, דאין לומר דבן נכר לא אתי רק לישראל מומר ונכרי ילפינן מכל ערל לי"ב, דא"כ הרק"ל דמנ"ל לאסור ערל ישראל כיון דגם כשאיננו מהול אינו נקרא בשם ערל, והקרא דכל ערל לי"ב אינו מיותר דצריך לאסור נכרי דלא נפיק מבן נכר, דאתי רק למומר וקרא דתו"ש אתיא לגר שמל ולא טבל ועכצ"ל דבן נכר אתי גם לנכרי שגם הוא בכלל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, או דנימא בסגנון זה דמנ"ל דוכל ערל לי"ב אתי לישראל ערל דלמא רק לאסור לנכרי אתי ואי משום בנכרי ידעינן מלאו דבן נכר דסתם בן נכר נכרי הוא, ז"א דאי לאו הקרא דוכל ערל לי"ב הוי מוקמינן קרא דבן נכר רק לנכרי דסתם בן נכר נכרי הוא [כמו הא דכתיב בפ' אמור ומיד בן נכר לא תקריבו אלה וגם אונקלוס תרגום ומיד בר עממין וכן בפ' לך וכל בן נכר נמולו אתו] אבל מומר לא הוי ידעינן, רק השתא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו דמזה ידעינן לאסור נכרי אפי' מהול אז ילפינן מבן נכר לאסור אפילו נכרי אפילו מהול ונוכל למילף מבן נכר לאסור מומר וע"כ דלאסור גם נכרי גם מומר ממשמעותא דבן נכר ילפינן דפירושו של בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ותרוייהו בכלל וממילא אייתר קרא דוכל ערל לא יאכל בו לישראל ערל [כל זה מתבאר למעיין היטב בדברי התוס' ד"ה והני מולין נינהי ובדבר המרש"א שם ובמהדו"ב ד"ה המרת דת ע"ש], אבל כל זה אינו אלא למסקנת הש"ס דמסיק דתו"ש אתי אליבא דר"ע לגר שמל ולא טבל דנכרי אפילו מהול ערל מיקרי, אבל לרב שמעי דאוקמא לקרא דתו"ש לערבי מהול וס"ל דבלשון תורה ערל נקרא רק ערל ממש כפשוטו בין נכרי ובין ישראל, א"כ ע"כ ס"ל דקרא דבן נכר אתי רק למומר ולא לנכרי דנכרי שאינו עובד ע"ז אינו נקרא שאין לבו לשמים ומשו"ה בעינן קרא לערבי מהול והוא ג"כ דעת ר' יצחק במכלתא שלפנינו הובא ג"כ במהדו"ב שם ובספר יראים להר"א ממיץ וז"ל ר' יצחק אומר תושב ושכיר למה נאמרו, הלא כבר נאמר כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לי"ב אלא שאם היה ערבי מהול [פירש ושומר מה שיש עליו לשמור ז' מצות שהרי לא נתנכרו מעשיו וערל ליתא שהוא מהול פי' היראים שם] שומענו שהוא כשר לאכל בפסח, ת"ל תו"ש לא יאכל בו, עכ"ל. והרי שיש מקום לשתי הגירסות ועין בהגהות קרני ראם על המרש"א שם ואכמ"ל

והנה לפי גירסתנו במכלתא דאחד ישראל מומר ואחד נכרי במשמע. יש סמוכין לומר דבעינן דוקא מומר לע"ז שהוא מומר לכה"ת כולה דומיא דנכרי שהוא ג"כ מומר לכה"ת דבהדדי נשנו ולא במומר לאחד משאר עבירות (אך עדין יש להסתפק במומר לחלל שבת בפרהסיא) וכן משמע רהיטת לשון הש"ס יבמות שם דקאמר, בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר ויש לדחות משום דרבותא דמעשר נקט המרת דת ואפילו המרת דת אינה פוסלת במעשר, שוב מצאתי שבעיקר הדבר כבר העיר המזרחי (פ' בא) וכתב שהוא מחלוקת רמב"ם ורש"י, דמלשון הר"מ משמע דבעינן דוקא מומר לע"ז אך מלשונו של פירש"י בחומש שכתב בקרא דוכל ערל לא יאכל בו וז"ל היינו במתו לאחיו מחמת מילה שאינו מומר ערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו עכ"ל מוכח להדיא דלשיטתו אפילו מומר לשאר עבירות נמי בכלל בן נכר הוא

והבאתי ראיה לשיטת הר"מ הרי הלאו כל בן נכר לא יאכל בו נאמר בפסח מצרים לפני הדבור ואז לא נצטוו עדין על השבת וע"כ היתה הכונה בציווי דבן נכר רק על מ"ז ועין (חולין י"ז) דפריך שם לר"ע דס"ל דבשר נחירה הותר במדבר, אמאי תנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות הרי על כסוי דם נצטוו במדבר. ואז היה הציווי גם על נחירה ומשני כיון דאיתסר איתסר, חזינן מזה דמפרשינן המקראות לפי ערך העת שנתנה לנו המצוה הזאת, שכמו שהיה באור המצוה בשעת נתינה כן הוא לעולם, אף שהפרטים נשתנו. אלא שאני כסוי הדם שתלה הכתוב להדיא בתנאי היתר שחיטה ואכילה דאשר יאכל כתוב ע"ש, א"כ בפסח דנאמר הלאו דבן נכר לא יאכל במצרים, והמכוון היה אז על ע"ז נשאר כן הבאור לעולם ולא ילפינן מיניה חלול שבת אע"פ שבחומר העבירה דמי חלול שבת לע"ז, ולכאורה נכון הוא

שוב ראיתי בספר הכתב והקבלה להרי"צ מעקלנבורג (פרשה בא) שם במקומו שכתב שעיקר תואר בן נכר הונח על המכחש בעיקר אמתת מציאותו אלהות וכל המכחיש מציאותו ית' נקרא נכרי או בן נכר ע"ש שהאריך בזה, א"כ אין נ"מ כלל באיזה אופן מובלטת ונכרת לנו הכפירה הזאת אם ע"י עבודת אלילים או ע"י חלול שבת שכופר בחדוש העולם ואין ראיה כלל ממה שהיה הציווי הזה בשעה שעדין לא נצטוו על שמירת השבת כיון דאזהרה לא היתה על דבר פרטי אלא נאמרה בכללה מי שמכחש מציאות אלקות הוא בן נכר וממילא נדחה ראיתי, אמנם מלבד שאין מקום לדבריו לשיטת רש"י הנ"ל דמבאר דאפי' מומר לערלות נקרא בן נכר אעפ"י שאינו מכחש כלל מציאות אלקות אלא גם משיטת הר"מ אין הכרח לדבריו ועי' בקונטרסי שמן למנחה על מ"ח ואכמ"ל. סימן יא ק"ל דמילת זכריו מעכבתו בפסח. איך הוא הדין אם הוא אנוס שאינו יכול למול כגון שאין לו איזמל או דא"י למול. אבל התינוק ראוי למול אם בכה"ג מעכבתו בפסח או לא

יבמות (ע"א) בהא דאיבעיא להו שם אי ערלות שלא בזמנה חשיבא ערלה ומייתי ראיה מהא דתניא מנין לתן את האמור של זה בזה, דהיינו שבזכרים מעכב גם אכילת פסח אע"פ שבשעת עשייה לא היה מעוכב, וה"ד כגון דאיתיליד ביני ביני ודחי דהא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר מהילא הוא, ומוקי כגון דכאיב לו עינו ואיתפח ביני ביני, או בטומטום שנקרע ביני ביני ועוד אוקימתא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבה"א. באופן שכל האוקימתות איירי רק באופן שהעכוב היה מצד הולד שלא היה ראוי למול בשעת עשייה, ורק לאוקימתת רבינא איירי שהאונס הוא מצד האב, והרמב"ם (הל' ק"פ) הביא כל האוקימתות ורק אוקימתת רבינא שאביו ואמו חבושין בבה"א השמיט וצריך טעם

והנראה לכאורה דלכל האוקימתות הוא דוקא שהעכוב מצד הולד שאינו ראוי להמול אבל כשהעכוב והאונס מצד האב כגון שחבוש בבה"א זה מיחשב רק כאונס דעלמא, ובאונס איכא מחלוקת ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעביד אי דלא עביד, עי' ר"ן בקידושין (פ' האומר סי' תרמ"ט) ומסיק שם הר"ן דהלכה כר' יוחנן דאונס לא הוי כמאן עביד, וא"כ שגזירת הכתוב שתנאי הוא בעשיית הפסח שמחויב למול זכריו ולפיכך לא מהני אונסו דאב לומר דהוי כמאן דמהול, ורק אי איכא אונס בתינוק דהוי כערלות שלא בזמנה שע"ז לא גזרה התורה לומר המול, וכפרכת הש"ס בפשיעות אערלות שלא בזמנה, ותיפוק לו המול לו כל זכר אמר רחמנא והא לאו בר מהילא הוא, ועי' בתו' כ"ב י"ג ע"א ד"ה שנאמר לא תהו בראה ור"י מפרש הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא דאנוס הוא וגם ע"ה