דעת מרדכי א לז

נימא במפריש ב' חטאות לאחריות הוי כדינייכו מצד הסברא וכמו שהקשו מה דקשה לן לר"ש במאי ניחא דנוכל לומר במפריש חטאת מעוברת גם ר"ש מודה כיון דהיה יכול להקריבה מיד

ונראה לי בישוב קוה"ת עפדה"ת בזבחים (ל' ע"א) דהאי כללא שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו לא נאמר רק היכי שסותרים זא"ז כמו במקדש שתי אחיות שמעשה הקידושין של האחת סותר קדושי חברתה אבל לא היכי דהחסרון מצד שאין מקום פנוי לחול, וכמו שמתרץ התורי"ד על קושיתו מהא דאין איסור חע"א, אבל איסור בב"א חייל כידוע, וה"נ הא דאין חטאת אחר חטאת על חטא אחד לא מטעם שסותר, רק משום שאין מקום, כיון שכבר יש לו קרבן חטאת אין מקום לחול קדושה על השניה, דהא אין מביאין ב' חטאות על חטא אחד כמפורש (תמורה ט"ו), וא"כ בב"א שפיר חייל והוי מותר חטאת ומותר בע"ח תרעה ויפול לנדבה כמו מותר מעות, ומסולקת זה גם קושית התוס' דכיון דפירש לאחריות א"כ אם לא נאבדה תצא לחולין דהא אתני כך, דזה אינו שייך רק באומר אחת מהן לחטאת והשניה לאחריות, אז המובן מזה דאם לא יהיה צריך תצא לחולין וכמו שמדויק בדה"ת דפסחים דאקשו כן רק באומר אחת מהן, אבל באומר ומקדיש שתים בב"א לאחריות אין מובן כלל מדבריו שאם לא תאבד תצא לחולין, רק שהוא שתים לאחריות ליתר בטחון ואם לא יצטרך יהיה מותר חטאת, אכן אין הדבר ברור כל כך דזה לא מיקרי שאינם סותרים זא"ז עין היטב בדה"ת דזבחים, באופן אם מפריש לשתי חטאות בסתם בב"א דנימא דחיילי תרוייהו, אבל זה ודאי אם מפריש שתי חטאות לאחריות בודאי חלה הקדושה אתרוייהו דהא זה יכול להיות גם בזא"ז דאפילו אם כבר הפריש חטאת אחת יכול להפריש גם שניה לאחריות ואע"פ שבכה"ג בזא"ז אם לא נאבדה אחת מהן תצא לחולין היינו מפני שכן הותנה, וכן מובן מדבריו, אבל במפריש שתי חטאות ביחד לאחריות המובן מדבריו שאם תותר יהא מותר חטאת אבל עכ"פ אין זה סתירה ועיקר הכלל דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו

ואם נימא כן אז דברי מתאימים עם דברי מוהרי"ע ואוכל להמשיך תירוצו להלאה, דגם בנמנה על שני פסחים כאחד אם בלי אחריות אינו חל כלל לא בזא"ז ולא בב"א, משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אבל באחריות שפיר חייל דגם בזא"ז איכא, דאע"פ שכבר נמנה. על פסח אחד יוכל להמנות על שני באחריות באופן שאם יופסל הפסח הראשון או תופיע סבה אחרת המעכבתו להמנות על הראשון אז נמנה על השני, ולא שאם לא ירצה דאז תליא בדין ברירה רק שיהיה נמנע כגון שיופסל וכדומה שפיר יכול להמנות על השני, וא"כ מכש"כ כשנמנה על שני פסחים לאחריות בודאי שיכול והנותר בחלקו יאכלו אחרים כמו אם נטמאו הבעלים, אבל אם נמנה על שני פסחים כאחד בלי אחריות לאכול משניהם בודאי אינו יכול וגם לאכול מאיזה מהם שירצה תליא בדין ברירה וכן הוא הדין בזא"ז כמובן, וא"כ יש לישב הסתירה בין הבבלי לירושלמי שפיר, בגמרא דידן מיירי במפריש נו"ט בלי אחריות רק יברור אח"כ מאיזה מהם שירצה לאכול, וזה אי אפשר משום בכה"ג תליא בדין ברירה, אבל הירושלמי איירי שמפריש שני פסחים בב"א לאחריות, וכמו כן בנמנה לאחריות שאם לא יוכל לאכול אצל האחד, יאכל אצל השני אז שפיר הוי מינויי של שניהם מנוי, ואז יאכל מן הנשחט ראשון, כן הוא התירוץ בקצרה לדעתי, ע"פ דרכו של המוהרי"ע, אע"פ שאין לגמרי כדבריו, יען כי המהרי"ע המתיק את דבריו באמרו, כי בסתם המפריש שני קרבנות, שני פסחים או שתי חטאות או הנמנה על שני פסחים כונתו לאחריות מסתמא, רק היכא דאיכא קפידא כמו בגו"ט דאיכא דניחא ליה בהא ואיכא דניחא ליה בהאי, וכונתו על איזה מהם שירצה אח"ז וזה א"א דתליא בדין ברירה ושניהם כאחד א"א נמי משום דכל שאינו בזא"ז גם בב''א אינו ורק במו"מ דליכא קפידא, או כש"כ התוי"ט דדעתו תלוי בדעת החכמים כונתו לאחריות והיכי דסתמא הוא לאחריות אוכל מן הנשחט ראשון ולכן שפיר אמר ר"ח דהנמנה על שני פסחים כאחד דסתמא הוא לאחריות אוכל מן הנשחט ראשון. וע"ז שפיר מביא ממתניתין ממלך ומלכה, ואם נימא דגם בכה"ג אין כונתו לאחריות א"כ גם במו"מ אינו מהני מה דלא קפדי ע"ש בדבריו אבל עדין צריך ראיה לזה דאולי צריך לומר בפירוש לאחריות ויל"ע בזה. סימן י אם מומר לשבתות וכדומה אוכל בקרבן פסח

כתיב בקרבן פסח מכל בן נכר לא יאכל בו כתב הר"מ (פ"ט מק"פ ה"ז) דבאורו הוא, זה העובד אל נכר, ומסתפק המנחת חנוך (מצוה י"ג) אם גזה"כ הוא דוקא בע"ז אבל מומר לשבתות אף דהוי מומר לכה"ת אינו נכלל בזה או ל"ש. ומביא ע"ז דברי הטו"א בחגיגה (דף ד') דהרגיש נמי דמהר"מ משמע דקאי הקרא דוקא על עע"ז דוקא, אך הטו"א מסיים שם בד"ה ר"ע מיהו לר"מ דס"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר לכה"ת בן נכר דכתיב בפסח ובעבודת הקרבנות כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל המקדש לשרתני (זבחים כ"ב ע"ב) גם מומר לשאר עבירות נמי נכלל, דהא אין לחלק ביניהם עכת"ד ע"ש, אך זה תמוה מאד דהרי לר"מ הכונה הוא רק דמומר לד"א הוי חשוד לכה"ת כולה אבל לא דין מומר ממש לכה"ת כמבואר בבכורות (דף ל') וכיו"ב העיר כבר המהרי"ק (שורש קנ"ט אות ב') עדה"ת (חולין יו"ד) ד"ה השוחט בשבת, שנראה מדבריהם לפום רהיטא דס"ל לר"מ דמומר לד"א הוי מומר ודאי לכה"ת ועי"ש שמסיק בסוף, דגם התוס' ס"ל דלר"מ הוי רק חשוד לכה"ת, אבל לא דין מומר בודאי ועי' בחדושי ח"ס חולין על התוס' שם

והנה מצאנו שתי גירסות במכלתא בקרא דכל בן נכר לא יאכל בו, א) גירסת המכלתא שלנו שהובא בפירש"י שבחומש (שמות י"ג) וז"ל כל בן נכר, אחד ישראל מומר ואחד נכרי במשמע, שנאמר וכל בן נכר ערל לב עכ"ל. ב) גירסת המכלתא דרשב"י הנדפס מחדש וז"ל כל בן נכר לא יאכל בו מה אני צריך לומר, והלא כבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו, מה ת"ל כל בן נכר לא יאכל בו, זה משומד ישראל שעבד ע"ז עכ"ל, והוא ג"כ לשון הרמב"ן בסה"מ (ל"ת קכ"ח) בשם המכלתא ואל מכלתא זו כיון. כאשר העיר בצדק שם המו"ל הר"ד האפמאן ז"ל לשתי גירסות הנ"ל יש להן מקום למעיין היטב בדברי המוהרש"א יבמות (דף ע"א) תוד"ה והני מולין נינהו ובמהדו"ב שם ד"ה המרת דת שמדבריהם שם יצא לנו דלפ"מ דמסיק הש"ס שם ביבמות אליבא דר"ע דיליף דערל אסור בתרומה מאיש איש, תושב ושכיר הנאמר באכילת פסח אתי לגר שמל ולא טבל, דלערבי מהול אינו צריך קרא דנכרי לעולם נקרא ערל בלשון התורה אפילו כשהוא מהול וממילא הוא נכלל במשמעות הלאו דוכל ערל לא יאכל בו, וישראל אפי' כשאינו מהול אינו נקרא בשם ערל, ומ"מ ילפינן לאסור ערל ישראל באכילת פסח מקרא דוכל ערל לא יאכל בו משום דמיותר הוא, דהא לנכרי אינו צריך קרא דילפינן מקרא דוכל בן נכר לא יאכל בו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וכל נכרי מקרי דאין לבו לשמים אבל גם ישראל מומר במשמעות דבן נכר, דגם הוא נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וגם הוא בכלל זה, אבל אין לומר דע"כ אתי הקרא למומר דמשום דלנכרי אין צריך קרא,