דעת מרדכי א לו

לא שלחו לד"ע למנותו על שני פסחים כאחד לא אמרינן בזה אין שליח לד"ע, וכמו שפסק הטור בדין עו"מ ע"י שליח ושחט בשבת כיון שהוא לא שלחו לשחוט בשבת מתקימת השליחות על הטו"מ וה"נ כן ולא מיבעיא אם נשחט ראשון הטלה שמנה עליו בראשונה אלא אפי' נשחט לראשונה הגדי ואח"כ העלה שנמנה עליו והוא היה בעבירה ג"כ הו"ל להיות כשר והוא תמוה מאד כמובן גם בעיקר הדבר מה דמשמע מסוגיא דידן דבאינו מקפיד אין שייך לומר דאין ברירה קשה לכאורה מהלוקח יין מבין הכותים דהתם ג"כ ליכא קפידא בדבר ומ"ט ס"ל התם לר"י ור"ש דא"ב והכי ק"ל, ולהיפך במלך ומלכה ק''ל דיש ברירה, אכן יש לחלק דענין ברירה נאמר על עצם הדבר המסופק אם יתברר אח"כ דנאמר דהוי כמבורר למפרע והתם בהפרשת תרומה הספק הוא על עצם החלק ששם תרומה נקרא עליו, דסוף כל סוף צריכין אנו שיהא חלק התרומה מבורר ומסוים אע"פ שאין קפידא בדבר וע"כ צריך לזה דין ברירה, משא"כ הכא הספק הוא על רצון הבעלים והסכמתם דבדבר שאין רצונו לזה ועל קרבן שחסרה הסכמתו הוי אינו מנוי לזה ונקרא פסח שלא למנויו, ולכן שפיר יתכן לומר דבקרבן שאינו מקפיד הוי כאילו היתה הסכמתו לזה בפירוש תיכף בשעת שחיטה ומשעה שנשחט תיכף ידעינן הסכמתו ורצונו לזה כיון דאינו מקפיד, אך אע"פ שסברא זו יש לה מקום בשכל הישר מ"מ אין הדבר מוכרח ויש מקום להתעקש בזה ונראה בסוגיא זה ענין אחר

, ובשו"ת מוהרי"ע (סי' כ"ג), [הוא הגאון בעל הגהות על הס' אבני מלואים] העיר לישב קוה"ת בפסחים (צ"ז ע"ב) בהא דאמר רב אושעיא הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה. דבמאי מיירי דאי דאמר הרי זו חטאת וחזר ואמר הרי זו חטאת אין קדושה חל על השניה דאין אדם מביא שתי חטאות על חטא אחד, ואי דאמר הרי אלו הבהמות חטאות, האמר רבה בעירובין (נ') כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואפי' אחת מהן לא קדשה, וע"כ אית לן למימר כגון שאמר אחת מהן תהא חטאת והאחרת לאחריות וקשה לן בשלא נאבדה כלום אמאי שניה תרעה והא לא הוקדשה אלא לאחריות החטאת דהיינו אם תאבד אבל אם לא נאבדה לא נתקדשה, ונראה לר"י דכל כה"ג גמירי דרועה עכ"ל והפשטות נראה דהסכימו לאופן האחרון באמר אחת מהן תהא חטאת וכו', ובמנחות (פ' ע"א) תוס' ד"ה הפריש הסכימו דאיירי באומר תקדיש אחת מתוך השתים, אבל העירו בזה דא"כ נימא דאין ברירה ע"ש, והוא תמוה דכיון מן הדין השניה ראויה לצאת לחולין בשלא נאבדה א"כ גבי שני פסחים שהפריש לאחריות אמאי קרב שלמים כדאיתא בפסחים (צ"ז) ואמאי לא נימא דיצא לחולין, ואי דנימא דגם בזה גמירי הלכתא דקרב שלמים וקשה מאד לומר כן דמנ"ל הא. כיון דמדר"א ליכא למילף, דהתם הלמ"ס הוא, וגם מש"כ התוס' במנחות דדין זה תליא אי אמרינן ברירה תמוה דהא ר"א פסק בביצה דבדאורייתא א"ב וכתב ע"ז הגאון מוהרי"ע הנ"ל דהאיר ה' עיניו לישב קוה"ת עפ"מ שמצא ברייתא מפורשת (זבחים צ"ז ומנחות פ"ב) דדריש התם שמואל המקרא הזה זאת התורה לעולה ולמנחה ולאשם ולשלמים ולמלואים, ודריש התם כל תיבה ותיבה למה אתי, ותיבה דלמלואים דריש כך, מה מלואים מותריהן בשריפה דכתיב ואם יותר מבשר זבח וגו' ושרפת את הנותר באש, ואין בע"ח כמותריהן בשריפה (ולא היו בע"ח כמותריהן דמלואים שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון רש"י) אף כל הקדשים מותר בשרן בשריפה ואין בע"ח כמותריהן (כגון יחיד שהפריש שני קרבנות לאחריות חובתו שאם יאבד האחד יתכפר בשני או אם הפריש קרבן ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והקריב אחד מהן והשני נותר אין נותר זה בשריפה כדין נותר של מלואים רש"י) וכן מבואר שם (דף פ') גבי תודה שנתערבה בתמורה דקאמר ר"ד במסקנא דמפריש לאחריות והו"ל מותר תודה דא"צ לחם. ומעתה אין אנו צריכין לדוחק של רבעה"ת אלא למדנו ממדרשו של שמואל שדין נותר בבע"ח כדין מותר במעות שהפריש לקרבן שלמדו מן המקראות דמותר חטאת לנדבה, והוא מדרשו של יהוידע הכהן כמפורש בשקלים (פ"ב) מותר פסח שלמים כדאיתא בזבחים (דף ט') דיליף מן וזבחת פסח לה"א צאן ובקר. ע"ש וה"ה בבע"ח, וכמו שאין דין ברירה במעות במפריש מעות לקרבן ולקח במקצתן בהמה דאפי' מאן דל"ל ברירה, מודה דבהמה קדשה והמעות הנותרות יפלו לנדבה שאין אנו צריכים לומר הוברר הדבר שאותן מעות הוקדשו למפרע לחטאת אבל אנו אומרים שכולן הוקדשו לחטאת והמעות הנותר הן באמת מותר חטאת וכך הוא דינן שיפלו לנדבה ובפסח כה"ג שקרב שלמים וכן בכל הקרבנות כמפורש. דינן בפ"ב דשקלים הנ"ל, כן הוא הדין בבע"ח במפריש ב' חטאות לאחריות ואפי' עשר כולן מקודשין לחטאת וכי קרב אחת מהן נעשו האחרות מותר בע"ח. שאין דינן בשריפה אלא כדין מותר מעות ובחטאת ירעו עד שיפל בהן מום ותהא לנדבה ובפסח כה"ג קרב שלמים הם עצמם ובתודה קרב בלי לחם, ודוקא כשפירש בשעת הקדישו שמפריש לאחריות, אבל אם הפריש לקרבן ממש לא הוקדשו כלל לא בזא"ז ולא בב"א וכקוה"ת הנ"ל עכת"ד מוהרי"ע בישוב קוה"ת ע"ש

ודבריו צריכין באור דאכתי קשה דבמפריש ב' חטאות ואומר א' מהן לחטאת והשני לאחריות נימא דלא קדשו כלל משום דא"ב או דאם לא נאבד השני יוצא לחולין וכקוה"ת, והלמוד דמלואים נוקמא באופן השני שפירש"י בהפריש קרבן ואבד והפריש שני תחתיו ואח"כ נמצא הראשון דאז בהכרח הוא מותר, אך יש לישב דהא הגמ' קאמר שם בפסחים (צ"ז) דשמואל כרבי ס"ל בין שנמצא קודם כפרה בין שנמצא לאחר כפרה תמות ואין רועה ונופל לנדבה אלא במפריש ב' חטאות לאחריות ופירש"י הנ"ל ע"כ לרבנן דרבי קאי דס"ל דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים אבל קודם שנתכפרו הבעלים רועה ומיירי בשנמצאת קודם שנתכפרו הבעלים, אבל לפ"ז נהיה מוכרח לומר דכמו דאמרינן דשמואל כרבי ס"ל ה"נ ר"א כרבי ס"ל, אך עדין תקשה קוה"ת לר"ש דס"ל גם במפריש ב' חטאות לאחריות תמות וכפירש"י התם בפסחים (צ"ז) תקשה קוה"ת הנ"ל דאמאי תמות או דלא תחול כלל או דהנשאר יצא לחולין, ועוד דבתמורה ס"ל ר' יוחנן דהמפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר, רצה בולדה מתכפר דקדושה חלה על העוברין והשניה תרעה, דהוי כמפריש ב' חטאות לאחריות, ושם תקשה קוה"ת דבהפריש חטאת מעוברת אינו מיירי באומר לאחריות א"כ תקשה כיון דאינו בזא"ז דאין אדם מביא ב' חטאות על חטא אחד גם בב"א אינו (עין תמורה ט"ו) ולא יתכן תירוצו של המוהרי"ע שם

ונ"ל לחדש דבאמת בהפריש חטאת מעוברת ישנה בזא"ז דנהי היכי דמקדיש להאם מתחלה אינה חלה קדושה אח"כ על הולד והוי הולד חולין דלר"י שיירו משייר וכמ"ש התוס' התם, אבל אם מקדיש מתחלה להעובר לחטאתו יכול אח"כ להקדיש להאם, כיון דהעובר אין ראוי עתה להקרבה, שפיר יכול אח"כ להקדיש בהמה אחרת הראויה להקרבה מיד, ואע"פ שאין לי ראיה ע"ז לע"ע מ"מ מסתבר כך וא"כ כיון שיכול לחול בזא"ז במקדיש עובר ואח"כ האם שפיר חל בב"א וא"כ ממילא נסתר תירוצו של המוהרי"ט על קוה"ת, דאימא דהמפריש שתי חטאות לאחריות הדין הוא כקוה"ת דבין בזא"ז ובין בב"א אינו חל כלל, ובאומר אחת מהן לחטאת והשניה לאחריות אז למ"ד אין ברירה לא חל כלל ולמ"ד י"ב כשהקריבה אחת מהן השניה תצא לחולין וקרא דמלואים נוקמא בהפריש חטאת מעוברת דבשלמא אם לא הוי לן במאי לאוקמא הקרא דמלואים רק במפריש ב' חטאות לאחריות שפיר היה מוכרח כתירוצו דגלי לן קרא דמותר בע"ח כמותר מעות, אבל כיון דיש לן לאוקמא הקרא דמלואים במפריש חטאת מעוברת שפיר