דעת מרדכי א לה

ב"י דכיון שמוזכר לקיימו בזמן ג"כ משום לאו דב"ת הוי כאילו פירש בשעת הנדר ע"מ לקיימו קודם שיעברו ג' רגלים כי היכי דלא לעבר אמצוה, ונמצא שאם לא קיימו קודם ג"ר שעובר גם משום ב"י, ודבר זה נפקא מלה' דאתו לאורויי שהנדר בסתמא הוא כפי מצות השם וכאילו פירש שיקיימנו כמצות הכתוב ושלא לעבר על אזהרת ב"ת עכ"ל המעה"ח, הרי מדברי הרמב"ם מבואר להדיא נגד דברי המהרי"ט שכתב שבצדקה ליכא בל יחל אלא שגם בצדקה וכל נדרי גבוה איכא בל יחל וגם הרמב"ן לא פליג עליו אלא משום שאפשר עוד לקיימו אבל היכי דא"א עוד לקיימו מודה דאיכא בל יחל בכל נדרי גבוה וגם צדקה בכלל, דלדברי המהרי"ט אין לחלק בין צדקה לכל נדרי גבוה

וקושית המגלת אסתר יש לישב בפשטות דגם היכי דא"א לקיים נמי איצטריך קרא דעובר אבל יחל בנדרי גבוה, כדי לסתור סברת המהרי"ט האמורה לעיל

ודע דמלשון הר"ן (פ"ק דנדרים דף ג') ד"ה ומה נדרים וז"ל, אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא ב"ת עכ"ל, וביותר ממש"כ בע"ב שם ד''ה אמר מר וכו', דקס"ד דכי היכי דבנדרים ליכא אלא חד לאו ה"נ בנזירות עכ"ל, מבואר להדיא דס"ל דבנדרי גבוה ליכא בל יחל רק ב"ת וכדעת המהרי"ט

ולענין מחלוקת הר"מ והרמב"ן דהיכי שא"א עוד לקיים אי שייך ב"ת עי' תוס' (ר"ה דף ה' ע"א) ד"ה ואי לא אקרביה אדחי ליה והרי מיד עובר עליו עכ"ל הרי מבורר אף דא"א עוד לקיים אפ"ה עובר אב"ת והוא כדעת הרמב"ן והטו"א במקומו חולק באמת עה"ת וס"ל דגבי פסח כיון דאין לו תשלומין ליכא ב"ת, ולהנ"ל הוא מחלוקת קדומה ועי' עוד בקונטרסי שמן למנחה שהארכתי שם בזה ואכמ"ל

ג) ואגב אורחא אצרף. כאן מה שאמרתי בע"ז (ה' ע"ב) תוד"ה מנין למחוסר אבר שאסור לבן נח וכתבו התוס' יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור וב"נ מוזהר ותימא מ"ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ ויתחייבו עליו מיתה וכו', אלא י"ל דהאי קום ועשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל (נזיר ס"ב) ואם נדר מחוסר אבר אומרים לו קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב עכ"ל, ובגליון הש"ס תמה ע"ז וז"ל יש לעיין למה אומרים לו קום והבא קרבן שלם וכי מחויב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מ"מ אין ב"נ מצוה על לאו דבל יחל ועל מוצא שפתיך אלא ברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב, אבל להביא אחרת מנין עכ"ל, וכבר הקדימו המל"מ (פ"י מה' מלכים) ע"ש שהאריך בזה

ולע"ד מה שהחליטו המל"מ ור"ע דאין ב"נ מצוה על מוצא שפתיך יש לפקפק בה טובא הרי בקרא כתיב איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, א"כ מפורש בקרא בין נדר בין נדבה והרבוי לנכרי אתרוייהו קאי בין אנדר ובין אנדבה ואם אין עכו"ם מחויב לקים מוצא שפתיו מאי נ"מ לדידיה בין נדר לנדבה, הרי גם בנדר ואמר הרי עלי אין חייב כלל באחריות רק אם הביא מקריבין אותו וא"כ לעולם אינו לדידיה אלא נדבה בלבד ובקרא גם נדר כתיב, וכן הש"ס קאמר להדיא מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות א"כ חזינן דהש"ס נקיט דעכו"ם איתרבי גם לתורת נדר וע"כ איכא עליהו העשה דמוצא שפתיך לחיוב קרבנות, והא דלא חשיב ליה במצות ב"נ משום דקום ועשה הוא

אך. מה שהזכיר הגרע"א בקושיתו בלאו דב"י, זה תליא באשלי רברבי דגם אם נימא דב"נ איתרבי לתורת חיוב קרבנות כישראל אף לקיים העשה דמוצא שפתיו אפ"ה בלאו דב"י עדין אינו מן הודאות דמוזהר, דגם לישראל לענין קרבנות אם איכא ב"י הוא מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן כאמור לעיל ובל תאחר בודאי ליכא בעכו"ם, כיון דליתא בראיה ולא בשמחה, וע"כ לא מיבעיא להש"ס (ר"ה ו' ע"ב) בנשים אי ישנן בב"ת אלא משום דאיתנייהו בשמחה, אבל עכו"ם דליתא בין בראיה ובין בשמחה פשיטא דליכא גבי ב"מ ואכמ"ל סימן ט ישוב ישר לשני פסקי הרמב"ם בפ"ב ופ"ג בהלכות קרבן פסח הסותרים זא"ז

עין קהלת יעקב בחדושיו לפסחים להגאון משכנות יעקב מה שמקשה על הרמב"ם בדין האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח שחט גדי ועלה יאכל מן הראשון ופריך והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ומשני מתניתין במלך ומלכה דלא קפדי (פסחים פ"ח ע"ב) וכן פסק הר"מ (פ"ג מה"פ) וז"ל הלך ושחט גו"ט אינו אוכל משניהם אלא יצאו לבית השריפה שאין נמנין על ב' פסחים כאחד ואם היה מלך ומלכה ואמר לעבדו וכו' יאכל מן הראשון משום שלו' מלכות, ובפ"ב (מה' ק"פ) כתב וז"ל, והממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון, וכתב הכ"מ שהוא מן הירושלמי והוא תמיה גדולה, הן אמת שכן איתא בירושלמי תני ר' חייא הנמנה. על שני פסחים כאחד אוכל מהנשחט ראשון, אמר ר' ייסא מתני' אמרה כן שחט גו"ט יאכל מן הנשחט ראשון, אבל תמיה על הר"מ איך מזכה שטרא לבי תרי דהא לפי ש"ס דילן לא משמע כן. דדוקא במו"מ אמרו יאכל מן הנשחט ראשון, אבל בהדיוט הרי אמר ר"ג אנן לא אכלינן, לא מן הראשון ולא מן השני, וכן פסק הר"מ ששניהם יצאו לבית השריפה ואיך פסק כאן כירושלמי, ועוד דלפי גמ' דידן משמע דהטעם משום דאין ברירה ואיך יתירו איסור דאורייתא משום שלום מלכות ומש"כ הכ"מ בזה הוא דחוק מאד עכ"ד ועי' בתוי"ט

ולהרחבת הקושיא אמרתי בזה, הן בענין מחלוקת הבבלי והירושלמי י"ל דתליא בדין ברירה וא"ב, דהירושלמי סובר דיש ברירה, וכן מצאתי באור זרוע הגדול במס' פסחים שלו שכתב באמת דלפי שיטת הראשונים דפסקינן די"ב הדין הוא דיאכל מן הראשון וחדוש שלא הזכיר הירושלמי אבל על הר"מ תקשה מאד, ומש"כ בזה לישב בקה"י הנ"ל להקשות על שיטת רש"י דהוא משום ברירה הלא ר"ג ס"ל דיש ברירה במ"ש עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכ"כ הרמב"ן יש לישב בפשוט עפמש"כ התוס' בגיטין (כ"ה) לחלק בין היכי שמברר דבריו ומתנה בפירוש להיכי שאין מברר דבריו בפירוש כמו שמוכח לומר כן אליבא דר"מ ע"ש. [ואולי נאמר דמאן דס"ל די"ב במברר דבריו בפירוש יסבור דאף היכי שאין מברר דבריו הא דאין ברירה אינו אלא מדרבנן ושפיר מתירין משום שלום מלכות ואולי גם הר"מ סובר כן ויתישב בזה תירוצו של הכ"מ ויל"ע בזה]

ומה שמתרץ שם דהר"מ אינו מפרש משום ברירה רק דהדין הוא דהממנה עצמו על ב' פסחים יאכל מן הנשחט ראשון שאע"פ דעביד איסורא מ"מ מנויו לא בטיל ויאכל מן הנשחט ראשון, אבל ע"י שליח כמו הכא באומר לעבדו. כיון דעביד שלא כדין ושנה בשליחותו ועבד איסור למנותו על ב' פסחים כאחד בטלה שליחותו מכל וכל, דאין שליח לד"ע ובטל מנויו והוי כנשחט שלא למנויו דלא יאכל משניהם וזהו שמקשה הש"ס והתניא אין נמנין וכיון שאין נמנין בטלה שליחותו, ומשני במלך ומלכה ומשום שלום מלכות תק"ח שתתקים שליחותו ולא תתבטל וכו' ע"ש

ודבריו תמוהין דגם זה דחוק מאד כדברי הכ"מ, דאם הדין הוא מדאורייתא שתתבטל שליחותו איך משום שלום מלכות יאמרו שתתקים שליחותו, ועוד אפי' בהדיוט כיון שהוא