דעת מרדכי א לד

בעזרה נמי איכא חששא שמא תמות ויהא חייב באחריות ואתי לידי תקלה דבל תאחר הלכך כנדרי כשרים לא אמר כלום עכ"ל, וקשה דאי נימא בנדבה נמי אי הוממה או מתה ולא יחלל ולא יביא אחרת מהמעות איכא בל תאחר, וא"כ אפילו כשהנדבה היא בעזרה אכתי איכא חששא פן תמות ולא יחלל ויעבור אבל תאחר כמו נדר, ומ"ש דנדבה מתנדבים כשרים בעזרה ולא נודרין, אעכצ"ל בנדבה אם מתה ולא יחלל לא יעבור אבל תאחר, דנדריה כבר אזיל ליה, ומשו"ה בנדבה כשהיא בעזרה ליכא חששא כלל, ויש לדחות דנוכל לחלק בין מתה להוממה, דבהוממה דאיכא חלול אפילו בנדבה כשאינו מחלל עובר אבל תאחר אבל במתה ליכא שום חלול דתליא אי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים עי' (פסחים כ"ט) ויש לעיין עוד בפרט זה

ולכאורה אמרתי לדחות מה שהבאתי ראיה מדלא משכחת בנדבה אמר לא אפריש באומר הרי זה והוממה ולא הביא קרבן אחר מדמי החלול, ע"כ בכה"ג אינו חייב עוד בבל האחר משום דנדריה כבר אזיל ליה, די"ל לפי מה שכתבו התוס' בחולין (קל"ט ע"א) ד"ה לפי דגם באומר הרי עלי והפריש ואח"כ נתחלל אם יאבד אחר החלול אינו חייב עוד באחריות ע"ש וא"כ אפילו אי נימא דחייב בבל תאחר בנדבה בהוממה, מ"מ בכה"ג שוב אין חלוק בין נדר לנדבה, דתיכף כשהומם אפילו בנדבה מחויב לבלי לאחר החלול, ואחר החלול גם בנדר אינו מחויב עוד באחריות לבלי לאחר הבאתו לקרבן וכיון בזה דין נדר ונדבה שוה לא הוה קרי ליה הפסוק נדבה והבן שוב התבוננתי דנ"מ גדולה, בין היכי דאמר הרי עלי עולה לבין היכי דאמר שור זה עלי עולה דבאומר הרי עלי עולה דדמיא כמאן דטעין על כתפאי (מגילה ח') ואז בהומם והפריש אחר תחתיו ונאבד או הומם גם השני שוב חייב באחריות וכן בשלישי ורביעי עד דאתי לידי הקרבה או במנה עד דאתי לידי גזבר, משא"כ באומר שור זה עלי עולה אהני זה ואהני עלי אהני עלי דחייב באחריות ואהני זה דדוקא על שור זה מחויב באחריות אבל על חלולו אינו מחויב באחריות כן נראה לי מסברא ודברי התוספות בחולין הנ"ל אינו אלא באומר שור זה עלי עולה או מנה זה עלי אז אינו חייב אחר החלול באחריות אבל לא בעלי סתמא, וכ"ש באומר שור זה עולה בלי עלי דאפילו אי נימא בנדבה נמי מחויב באחריות בהוממה אינו אלא לחלל שור הראשון כשהומם ולא כשהומם שור השני המחולל, וא"כ חזרה שוב ראיתי מחדש הא שפיר משכחת בנדבה אמר ולא אפריש כשהוממה ואינו ממהר לחללה דעובר אבל תאחר אעכצ"ל דנדבה בהוממה אינו מחויב באחריות כלל וא"כ אינו עובר עוד אבל תאחר אם מאחר לחללה

אכן אכתי משכחת ליה בנדבה אמר ולא אפריש דאמר שור זה עלי עולה ובכה"ג הוא מחויב באחריות כמבואר בערכין במשנה שם (כ' ע"ב) ולשון זה הוא מורכב מנדר ונדבה ביחד דאהני עלי לחייבו באחריות כשהומם שור הראשון ואהני זה לפוטרו מאחריות כשהומם שור השני המחולל ועובר אבל תאחר כשהומם שור הראשון ולא חללו ונ"ל דבאומר שור זה עלי עולה שהוא לשון המורכב מנדר ונדבה גם יחד דעיקרו נדר הוא, כיון שקבל עליו אחריות אף שמקדים זה לעלי אלא שמפרישו תיכף ודמיא לאומר הרי עלי עולה ומפרישו תוכ"ד דעיקרו נדר ולא נדבה, ועוד לפי המבואר בערכין שם דאימתי מתחייב באחריות אלא באומר דמי שור זה. עלי כיון דהדמים אינם בעין אז יש בו דין תורת אחריות אבל באומר שור זה עלי אינו חייב באחריות דעלי להביאו קאמר ע"ש כמובן לק"מ

והעירני ע"ז בני הנעלה הרב הגאון אליעזר יהודה נ"י אם סוף כל סוף מוכרחין לומר באומר שור זה עלי אינו חייב באחריות כלל וא"כ הא דקאמרי התוס' בחולין הנ"ל דאינו חייב באחריות לאחר החלול עוד אם יאבד ע"כ איירי באומר הרי עלי סתמא ולא כאשר עלתה בדעתי לאוקמיה דאומר שור זה עלי דבכה"ג אפילו לחלל בפעם הראשונה אינו מחויב כלל, ולפ"ז ממילא נדחה ראיתי בנדבה כשהוממה אינו חייב באחריותה, דאפילו אי נימא דהוממה שאני מנאבדה מ"מ לא מצי לאוקמיה בנדבה אמר ולא אפריש דאיירי בהוממה דאז יתעורר מחדש התירוץ הראשון בהחלול הראשון כשהוממה הן בנדר והן בנדבה חייב לחללה ולאחר החלול בשניהם פטור מאחריות ולא חייב עוד לחללה, ובכגון זה לא הוה קרי לי הפסוק נדבה כאמור למעלה ויפה העיר

ועוד נ"ל לדחות את הראיה מהומם, די"ל אל זה נתכונו התוס' (ו' ע"א) ד"ה איזה נדר וז"ל משנה היא בפ"א מ"א דקיצין עכ"ל וכונתם בזה לרמז למה שכתבו התוס' בב"ק ריש פרק מרובה ד"ה מי קתני דלכן לא חשיב שם הנ"מ בין נדר לנדבה, שנדר אינו בא אלא מן החולין ונדבה באה גם ממעות מעשר משום דאיירי הכי בעולת העוף ואין מביאין עופות ממעות מעשר דלאכלה כתיב ועופות אין להם פדיון אפילו במחוסר אבר כמבואר במנחות (ק' ע"ב) המנחות והנסכים והעופות והעצים ולבונה אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכן הוא בכמה מקומות ע"ש, ולפ"ז לא רצה לתרץ דאיירי שהנדבה הוממה ומאחר לפדותה משום דממקום שמקשה היינו מתניתין דקינין א"א לאוקמיה בכה"ג משום דאיירי בעולת עוף ועופות אין להם פדיון, אע"ג דעצם הקרא שפיר אפשר לאוקמיה כן ודוחק

שוב מצאתי עיקר חקירתנו אם נדבה שהוממה ומאחר לפדותה אי עובר אב"ת בהגהת הרש"ש בשם הטו"א שחייב לחללה ואינו תח"י לעיין בו

ב) ומענין לענין באותו ענין כתב המהרי"ט בשניות (חחו"מ סי' קכ"ד) וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר (נדרים ז' ע"א) גבי איבעיא דיש יד לצדקה גבי צדקה דנדר כגון דקאמר אתן (כצ"ל) וקעבר עליה משום לא יחל וי"ל דמ"מ לא קעבר משום לא יחל ולא לקי, דלא נאמר לא יחל אלא בנדר שאוסר החפץ על עצמו, כדכתיב לאסר איסר על נפשו או בשבועה דאסיר נפשיה בשבועה, אבל הא לאו שבועה הוא דאסר נפשיה ולא איסור דחייל אחפצא אלא רבויא הוא דמרבינן מבפיך זו צדקה דחייב לקיים מוצא שפתיו אבל מילקי לא לקי, וא"ת היכי קאמר את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה, הא ע"כ הוי היקש למחצה דלא קעבר בלא יחל כנדרים וי"ל משום הא לא מיקרי היקש למחצה דלא איתרבי אלא בעשה, דכתיב ועשית כאשר נדרת, וגו' אשר דברת בפיך וגבי לאו דלא יחל לא אתרבי הילכך לא לקו דאזהרת עשה לא שמיה אזהרה עכ"ל

ונעלם מעיניו לכאורה לשון הרמב"ם בסה"מ (ל"ת קנ"ז) וז"ל בספרי חמרו נח יחל מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר, כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו ג' רגלים כסדרן הוא חייב משום בל יחל ומשום בל תאחר וכן כל הדומה לקרבן כמו שידור לבה"ב או לצדקה. או לבה"כ וכו' והרמב"ן בהשגותיו למ"ע (סי' צ"ד) השיג עליו וכתב לפי דעתו שעובר בג' רגלים משום ב"ת, אבל משום בל יחל אינו עובר עד שיעבור זמן הנדר וא"א לקיימו עוד, ועין בספר מגלת אסתר מה שהקשה על הרמב"ן וז"ל שאם אינו בא לומר אלא שעובר אב"י כשעבר על הנדר באופן שא"א עוד לקיימו, פשיטא וזיל קרי בי רב הוא ע"ש, ובספר מעין החכמה פ' מטות מישבו וז"ל ולא עיין בספרי דהכי איתא שם, לא יחל דברו מגיד שעובר אבל יחל, ועל בל תאחר מנין, ת"ל כי ידור. נדר לה' וכו' מגיד שעבר אב"י ואב"ת, ומפרש הרמב"ן שהכונה היא שאם עבר כגון שעבר באופן שא"א עוד לקיימו ע"ז יליף שעובר גם על ב"ת כאלו עברו ג' רגלים וזה נ"ל מקרא דלה' דבפ' נדרים דמיד שעבר בנדרי גבוה על בל יחל עבר נמי בב"ת אבל לא שנדרוש מזה שאם עבר ג' רגלים ועבר אב"ת ועדין בידו לקיים שיהיה בב"י וכדמשמע מלשון הרמב"ם, ונ"ל דלהרמב"ם לא ניחא לפרש ולומר שאם עבר הנדר באופן שא"א לקיימו שיהיה בעונש ב"ת דאיסור ב"ת לא שייך אלא כשעדין בידו לקיימו וצוהו השם שלא יתמהמה מלקיימו ולכן מפרש היא שבגדרי גבוה שמוזהר עליהן בב"ת אם הוא אחר ג' רגלים עובר גם משום