דעת מרדכי א לג

שהשור קדוש בקדושת קדשים קלים בכור או שלמים, ועפ"ז תתישב ג"כ קושיתם השניה דאמאי דמשני דאיירי בבכור לא מצי למיפרך מחמור גופא, משום דידע דיכול לתרוצי ליה דאע"פ דנפרש שהוא הקדש מהכרח, דא"כ בלא"ה הוי כלאים מ"מ ב' הלאווין לאו דמעילה ולאו דעבודה בקדשים יכולים למצא בשור גופא ובאופן דליתא בשאלה, כגון בתמורת עולה, דבנזיר (ל"ב) איתא דתמורה ליתא בשאלה דתמורה גם בטעות חייל וכיון דחייל בטעות ממילא ליתא בשאלה, ואע"פ דאיתא שם אמר ר"י מדב"ש נשמע לב"ה ותוכן הדבר דהיכי דנשאל על הקדש ראשון נתעקרה גם התמורה, וכמו שמפרש התם המפרש (דף ל"ג ע"ב) תוד"ה אמר ר"י מ"מ י"ל דאיירי שכבר קרבה ההקדש ראשון ואז ליתא בשאלה וכש"כ התוס' (שבועות כ"ח) דהיכי שנזרק דמן כהלכתן שוב ליתא בשאלה ולכן פריך מנזיר והוא מדויק היטב. סימן ח יחקר במקדיש בהמה למזבח והוממה אי עובר בבל תאחר כשאינו פודה להביא קרבן מהמעות, ואם איכא בב"ת בא"א עוד לקיים. ובכלל אי בנדרי גבוה עובר בב"י, ובעכו"ם אם איתא העשת מוצא שפתיך וב"י

א) גרסינן בראש השנה (דף ו' ע"א) ת"ר מוצא שפתיך זו עשה, תשמור זו ל"ת וכו', אמר מר מוצא שפתיך זו מ"ע, למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, תשמור זו מצות ל"ת, למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא וכו', ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא וכו', ומי מצית אמרת אמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה ואיזו נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו, נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה עכ"ל הש"ס ועי' פירושו בתוד"ה חד, ויש לדקדק לאיזה צורך הוצרך המקשה להביא את סיום המשנה ומה בין נדר לנדבה וכו', הא הקושיא מתחלת המשנה ולא מסופה ולאמר דמסדר הש"ס הביאו בשביל תירוצו דרבא אשר הוא מיוסד על דיני אחריות אשר בין נדר לנדבה הוא דוחק גלוי ולכאורה הוא דקדוק עצום

ובפשטות היה נראה לי לישב דכל הקושיא הוא דוקא מסיפא דמתניתין דמרישא לחודא לק"מ, דאיכא למימר ולדחות גם בנדבה חייב באחריותה ובנדבה נמי משכחת אמר ולא אפריש היינו בהפריש מעיקרא ואח"כ מתה או נגנבה ולא אפריש אחרת, ולהכי מייתי סיום המשנה בנדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ועל זה שפיר פריך היכי משכחת בנדבה אמר ולא אפריש, אמנם לפ"ז תקשה לכאורה ארבא דמאי איצטריך ליה לתרוצי דאיירי באומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות ונצטרך לדחוקי כשכתבו התוס' בד"ה חד וז"ל כשאמר הרי עלי הרי הוא כמו נדר ורוצה לעשות נדבה כשמבאר בו דין נדבה באומר דאינו חפץ להתחייב באחריותה וכו' עכ"ל, עדיפא הו"ל לאוקמיה דאיירי כשאומר הרי זו עולה ע"מ שאתחייב באחריותה ואח"כ מתה או נגנבה, דאע"ג דיש בו דין נדר מ"מ עיקרו נדבה הוא, וי"ל באמת בכה"ג לא שייך כלל דין תנאי דבשלמא כשאומר. הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, ובמאמר הרי עלי כולל חיוב אחריות אלא שמוסיף תומ"י תנאי המפרש ומגביל כונת מאמרו של הרי עלי שהוא בלי קבלת אחריות, וזה נכנס תחת גדרי התנאים, משא"כ כשאומר הרי זו עולה שבמאמר הזה אינו נכלל שום אחריות, ואע"פ שאומר אח"כ ע"מ שאתחייב באחריותה לא יתכן לומר ע"ז שע"מ כן קבל דוקא את הנדר כיון שהתנתי מוסיף חיוב חדש הה שלח היה בעיקר הקבלה כלומר תנאי מתקרי אלא באופן היכי שהתנאי פוחת ממה שבמכוון של עיקר הקבלה שבאורו הוא, שאם תהא החלות במלואו של המאמר דהיינו בהרי עלי שמשמעותו הוא נדר בקבלת אחריות אז אין רצונו לקבל את הנדר כלל וכלל, משא"כ כשהתנאי אדרבא עוד מוסיף חיוב חדש יותר מה שבמשמעות של עיקר קבלתו וסותר למה שאמר מקודם לא יצדק ע"ז שום תנאי, אלא שהיא כקבלה חדשה שמקבל עליו עוד חיוב אחריותן וא"ת סוף כל סוף נימא באמת דאיירי בכה"ג דאומר הרי זו עולה והנני מתחייב באחריותה ואח"כ מתה או נגנבה ולא אפריש עוד ושפיר משכחת דאמר ולא אפריש בנדבה, ז"א דבכה"ג שני נדרים הן דמאמרו הרי זו הוא נדר של נדבה ומאמרו והנני מתחייב באחריותה הוא נדר גמור שמקבל עליו להביא עולה אם תאבד זו וא"כ בנדבה ליכא קבלת אחריות ובקבלת אחריות ליכא גדר נדבה אלא נדר גמור הוא, והוא הדין כשאומר הרי זו עולה ע"מ שאתחייב באחריותה נמי כשתי קבלות הן וכחו ככח של מאמר הרי זו עולה וגם הנני מתחייב באחריותה וכמבואר למעלה

אכן עדין תקשה דלוקמא באומר הרי זו עולה כפשוטו והוממה ולא פדה אותה או פדה אותה ולא הביא בדמיה קרבן אחר דעובר על בל תאחר ושפיר משכחת לה בנדבה אמר ולא אפריש והוא תמיה עצומה, ונ"ל לחדש באומר על בהמה הרי זו עולה והוממה ופדה אותה אע"פ שהמעות קדושה בקדושת הבהמה ומקריבין ממנה אותו הקרבן שהוקדש מתחלה, מ"מ ידי נדרו כבר יצא ואינו עובר כלל על בל תאחר בשאינו ממהר לפדות ולהביא קרבן אחר ממעות של הבעלת מום. ומסתיענא בזה מהא דאיתא במנחות (ק"ח) שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים, שני שורים אלו עולה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר (היינו לכתחלה כפירש"י שם) איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש וכו', ופריך הש"ס והא אמרת רישא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, ומשני שור זה ונסתאב שאני, ופירש"י דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דזו לא מצי למיקרב, אבל התם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו עכ"ל, הרי מבואר להדיא היכי דאמר הרי זו ולא מצי עוד להקריב אותו השור אזל ליה נדריה ורשאי לשנות מכפי שנדר, וממילא ה"ה באומר הרי זו ונסתאב דאין עובר עוד אבל תאחר אם מאחר בפדייה או שאינו מביא כלל כיון דנדריה כבר אזל ליה, כי כל הקרבה שמקריבין ממעות הפדיון אינו אלא משום ממון הקדש דאית ביה וכמובן שהוא נקרא עוד בעליו של הקרבן כשאומר הרי זה והומם וצריך דעתו בהקרבה וסומך עליו ונסכיו שלו, וראיה מתמורה (י"ח ע"ב) גבי תמורת אשם וכן בהמפריש נקבה לאשם ירעו עד שיסתאבו וימכר ויפלו דמיו לנדבה ור"א ס"ל דאזלי לנדבת יחיד אע"פ דגם שם כבר אינו משום נדרו מ"מ עדיין דמיו הוא להביא נדבת יחיד אלמא דעדין בעליו הוא נקרא וה"נ כן הוא ועין בזה

ואין סתירה לדברי מסוגיא דלעיל (ה' ע"ב) דקאמר כגון שעברו עליו שני רגלים והומם וחלל על אחר ועבר עליו רגל אחר סד"א הואיל ומכח. קמא אתי כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי קמ"ל הוא ולא חלופיו עכ"ל הגמ' הרי חזינן דאפילו בהומם חייב בבל תאחר, זה אינו דהתם איירי באומר הרי עלי דדמי כמאן דטעין אכתפיה (מגילה, ח') ומשו"ה. אפילו בהומם איכא בבל תאחר, אבל בהרי זה, כיון דהומם. אזל נדריה והחלול אינו אלא משום ממון דהקדש דאית ביה ליכא בו בל תאחר

ועוד ראיה מצאתי לדברי מדה"ת בנדרים (ט' ע"ב) ד"ה. כהלל הזקן שמביאין בעזרה וז"ל שם, ואומר הר"ר אליעזר כיון דכשרים מתנדבים בשום צד בעזרה גם חוץ לעזרה נמי תפיס שפיר הנדבה בלשון זה אע"ג דכשרים לא מתנדבים כה"ג, אבל נדרי כשרים לא הוו כלל בשום צד אף כשהיא