דעת מרדכי א לב

להיפך מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש לגופה ואח"ז כיון דקדיש חד אבר לגופא פשטא בכולה ומשו"ה אין להקדש אלא ראשה דבקדושת דמום לא אמרינן פשטה קדושה בכולה עכ"ד ע"ש

ולדעתי העניה נראה לי דהנה יסוד מוסד הוא דבדמים לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה, כדקאמר כאן הש"ס להדיא דראש פרה הקדש דאין להקדש אלא ראשה ומוקי לה בדמים, אבל כל זה אינו אלא אי לא אמרינן תרי מגו ביחד, אבל אי אמרינן תרי מגו ביחד אז ראוי לומר דגם בקדושת דמים פשטה בכולה דהא לא תעמד כך, דברגע הקדישו לאבר אחד בקדושת דמים אם תתפשט בכולה הנה תיכף ומיד תתהפך לקדוה"ג בכולה, ואין נ"מ מידי איך יחולו התרי מגו אם מקדושת דמים מאבר אחד לקדושה בכולה לקדושת דמים, ומקדושת דמים לקדוה"ג, אי דנימא מקדושת דמים לאבר אחד לקדוה"ג לאבר אחד, ומאבר אחד לכל הגוף כיון ששתי אלה הלכות פסוקות הן דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ובהקדיש חד אבר לגופו להקרבה פשטה קדושה בכולה, ואם נימא דל"א תרי מגו ביחד אז נשאר כל חד וחד אדינו דקדושת דמום לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ובחד אבר לא אמרינן דתקדש גופו אפי' לאבר אחד אפי' בחד מגו דאם נימא חד מגו אז בהכרח יבוא גם המגו השני דרך משל דאם נימא בהקדיש חד אבר לדמיו שקדוש האבר לגופו א"כ בהכרח פשטה קדושה בכולה וע"כ בכה"ג לא אמרינן כלל דקדיש לגופו, או אי נימא דבהקדיש חד אבר לדמיו פשטה כולה בדמיו,. א"כ בהכרח יוקדש כולו לגופו כמו שאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, וזוהי כונת הגמ' כאן ותפשוט מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, והיה סבור דבחד אבר נמי הדין כן וע"כ לא מיבעי לך אלא בתרי מגו אבל בחד מגו ודאי אמרינן א"כ כיון דקדוש האבר לגופו שוב בהכרח פשטה קדושה בכולה. וע"ז משני לו שפיר התם דאקדשה לכולה והכא דאקדשיה לחד אבר כלומר בכה"ג אפי' חד מגו לא אמרינן דהא אם נימא חד מגו הנה בהכרח יתהפך לתרי מגו והלכך לא אמרינן הכא מגו כלל

ודע דע"פ מה דאיתא בערכין דבקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, יתישב לן דקדוק נכון בהא דאיתא בקידושין (ז' ע"א) בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה, והנה הגמ' מוכיח שם מזה דהיכי דאיכא דעת אחרת המעכבת לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולכאורה כיון דשם לא הוקדש אלא לדמים כדאמר שם וש"מ יש דחוי אפי' בדמים, א"כ גם אם אין דעת אחרת מעכבת נמי לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, אך זה יש לדחות ולומר דאילו לא היתה דעת אחרת המעכבת אז באמת היתה קדיש בקדוה"ג ורק משום דאיכא דעת אחרת המעכבת להכי לא אמרינן דהוי קדוה"ג, וממילא ניחא נמי הא דקאמר חזר ולקחה והקדישה דלכאורה למה צריך והקדישה כיון דחזר ולקחה א"כ שוב ליכא דעת אחרת המעכבת הו"ל לפשוט בכולה ומצאתי במקנה שהעיר בזה, אך ע"פ סוגיא דערכין ניחא היטב דהא בקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה והתמיה על המקנה שלא למד בזה ולא זכר כל הסוגיא הנ"ל ודוק היטב

ה) המנחת חנוך (מצוה רפ"ז אות א') נסתפק אם עוברין על הטלת מום בקדשי עכו"ם, כיון דילפינן זה מקרא כל מום לא יהיה וסמוך כתיב בו לרצון ובעכו"ם לא שייך לרצון כמבואר בזבחים (מ"ה) וא"כ האי ילפותא לא קאי נמי על קדשי עכו"ם, ועוד בשלמא על הטלת מום בקדשי ישראל י"ל דעובר משום דפוסלם להקרבה, משא"כ קרבן עכו"ם הרי יוכל להקריבו במומו אף שנדר למזבח בבמה ושם מום אינו פוסל, ונראה דאין חייבין בהטלת מום מלקות בקדשי עכו"ם מצד הסברא עכת"ד ע"ש, ונראה לי דמפורש הדבר להיפך עי' בגיטין (נ"ו ע"א) וז"ל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי קאתיה שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דלדידך הוי מומא ולדידהו לאו מומא וכו', סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג עכ"ל הש"ס ופירש"י שהיו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על מום לא יהיה נהרג עכ"ל, והתם קרבן עכו"ם הוי והרי להדיא דאפי' בקרבן עכו"ם ישנו הלאו של הטלת מום

ו) הר"מ (פ"ז מביאת המקדש ה"ט) וז"ל ששה בידים וברגלים ואלו הן, הפסח ומי שנשמטה יריכו והוא גמ' בכורות (מ' ע"א) וכתבו שם התוס' דהיינו דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי, וכן הוא בתוי"ט (שם מ"ז) וזהו שרוע האמור בתורה כמפורש בדברי הר"מ הנ"ל, וקשה לי הא חשיב זה בכלל המומים הקבועים והיכי דלא איעכול ניביה הרי חוזר ומתרפא וכמפורש בר"ן חולין והובא גם בב"י וז"ל מסתברא שאם נעל הירך טרפה ואע"ג דלא איעכול ניביה דכי מכשירינן בלא איעכול אע"ג דאיפסק היינו משום דהדרא בריא והכא לא אפשר כיון דנטלה עכ"ל הר"ן, הרי מבואר בלא איעכול ניביה הדרא בריא וא"כ לא הוי מום קבוע כמבואר בפירוש המשניות להר"מ (בכורות פ"ב מ"ב) וז"ל מום קבוע כגון חתיכת אבר והפרשתו מן הגוף ומום עובר כגון החזזית והגרב והשמטת הפרק והשבורה שאפשר להרפא עכ"ל הרי היכי דאפשר להתרפא לא הוי מום קבוע, וכיון דשמוטת ירך בלא איעכול ניביה אפשר להרפא איך חשבינן כאן במומין קבועין. ואם נאמר דמום המתרפא ע"י רפואה חשוב מום קבוע ולא מקרי מום עובר רק מה שמתרפא מאליו, יש לישב דבטרפות הא אמרינן (חולין נ"ד ע"א) גמירי דאי בדרי לה סמא חיא דכיון דאית לה רפואה שוב לא הוי טרפה, אבל מ"מ מום קבוע הוי, ועין בתוס' (בכורות ל"ח ע"ב) ד"ה וסימניך ברקא ועין אריכות דברים בפרט זה במהרי"ט אלגזי אות נ"ב ואכמ"ל

ז) פסחים (מ"ז ע"א) תד"ה ומוקדשין, פ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד וחמור שהוא קדשי בה"ב חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופא מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת, וקשה לר"י דבפ' בתרא דמכות אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש, ומשני בבכור, ופריך והרי נזיר, והשתא מחמור הו"ל לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש עכ"ל, ונראה לי לישב פירש"י דעל קושיתם הראשונה הוא פשוט דרש"י נמי ידע דנוכל לפרש בשור עולה או חטאת, אלא רש"י דייק בלישנא כדרכו הטוב בכ"מ וכאן דהגירסא במשנה ''והן מוקדשין" לשון רבים משמע דאתרוייהו קאי, שגם החמור הקדש ומלשון זה מוכח דהמשנה רוצה למצא הציור שב' לאווין אלו לאו דלא תעבוד ולאו דמעילה בשני גופים נמצא והרי באמת התוי"ט במכות דחוק לפרש לשי' הר"מ בפה"מ דאיירי שהחמור הוא חולין דלשון הן לאו דוקא ולכן מתחכם רש"י לפרש דלשון "והן'' יהיה בדיוקא, ומהעתק לשון התוס' כאן נראה שגירסתם היתה ומוקדשין לחוד ולא הן מוקדשין ולפי גירסתם בזה, ואולי כן היתה גם גירסת הר"מ לא נצטרך לדחוקא של התוי"ט אבל. לפי גירסתנו צדק פירש"י

ועל המשנה גופא אין להקשות אמאי נקטה בהך גונא ולא נקטה בלשון יחיד באופן שהחמור הוא לחולין וב' הלאווין לאו דעבודה בקדשים ולאו דמעילה בגוף אחד הוא כמו שור דעולה והחמור באמת הוא חולין דרש"י לשיטתו, דרש"י במכות (כ"ב ע"א) גבי המרביע שור פה"מ לוקה מפרש שם דחולין וקדשים כלאים נינהו וא"כ לא יהיה כהוגן לפ"ז ציור לאו דכלאים שמצירת המשנה בשור וחמור כיון דהחמור הוא חולין א"כ מאי איריא שור וחמור אפי' שור ושור בקדשים וחולין נמי הוי כלאים, והמשנה רוצית לנקוט כל לאו באופן שהוא מפורש בקרא, ובקרא שור וחמור כתיב ולכן ההכרח לפרש שגם החמור הוא הקדש וכיון דאיירינן שהחמור הוא הקדש, א"כ אין הכרח כלל לפרש שהשור קדוש בקדושת עולה ודי לפרש