דעת מרדכי א לא

קבל התראה ועושה מעשה שזורק ומקטיר האיך שייך לומר דלא מסיק אדעתא דחזי להקרבה

והנראה בבאור כונתם דהנה זה ברור דאיסור הקטרת בע"מ אינו אלא בבהמת קדשים, אבל בבהמת חולין ליכא רק איסור חולין בעזרה, ולא איסור בע"מ וה"ה בהקדש בדק הבית או קדושת דמים כיון דלא הוקדש גופו למזבח ליכא בזה איסור הקטרת בע"מ, ולכן לפירש"י שפירש דאיירי גם באיסור הקדש, דמקדיש בע"מ למזבח, שמשום זה הוכרח רש"י לפרש דהא דקאמר ר"ל בע"מ מעיקרו דיקלא בעלמא היינו שנולד כך. דאי לא נולד כך אלא שנעשה בע"מ קודם שהקדישו הלא כל עיקר הקדש בע"מ שמרבינן מקרא לא תקריבו במקדיש בע"מ בע"כ הכי איירי שנעשה בע"מ קודם שהקדישו דאי לאחר שהקדישו נעשה בע"מ א"כ לא יצויר כלל הלאו דמקדיש בע"מ, ומפרש הא דר"ל רוצה לפטור איסור מקדיש בע"מ איירי בנולד במומו משום דלא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה, וע"ז הקשו התוס' שפיר דאיך שייך לומר דלא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה כיון דמתרין בו אל תקדיש בע"מ למזבח והוא מקבל עליו התראה א"כ בע"כ יודע הוא שחזי להקרבה ולשם הקרבה הוא עושה אבל לפ"מ שמפרשים התוס' דההקדש היה בלי התראה, א"כ שפיר איכא למימר כיון דהיה בע"מ קודם שהקדישו, מסתמא הקדישו רק לדמים בעלמא ולא למזבח וכיון דהקדש היה רק לדמים שוב אינו חייב אזריקה ואהקטרה, אע"פ שהוא מקטירו וזורק דמו כיון דבשעת הקדש לא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא הקדיש למזבח וכמו שסבר רבי באמת דבהרצאת גופו הכתוב מדבר, אבל בהרצאת דמים לא לקי כלל אהקרבה ולא אמרינן בזה תיגלי מלתא למפרע דהיינו דנוכיח מהקרבתו דהשתא, דגם בשעת הקדש היתה כונתו להקרבה, דלא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחלתו ועין (חולין ל"ט ע"ב)

ובאמת גם קושיתם אשיטת רש"י אינה חמורה כל כך דכיון דבע"מ מעיקרו היינו כשנולד כך אמדינן דעתו דכונתו אינו להקרבה אז גם ההתראה וקבלתה אינה מוכיחה כ"כ להכריע דעתו שכונתו להקרבה, דבאמת הוא מקבלה אם כונתו להקרבה, אבל אם באמת אין כונתו להקרבה א"כ אינו עושה כלל עבירה ומשטה הוא במתרים בו שו"ר בהגהת רמ"ט מיאסי שהעיר עדה"ת ונשאר בוצ"ע והלענ"ד ככתבתי ודו"ק

ג) שם (ט' ע"א) ממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד, ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת,, ובגמ' בברייתא דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד וכו', ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה וכו', ופריך וטעמא דר"ש משום בהמה והלא טעמא דר"ש משום הוא מה הוא מיוחד, ומשני, (כן גירסת רש"י) אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדיש ואפי' מאה וכתוב בבאור הגר"א וכן מוכח מפירושו הרגמ"ה וז"ל פי' דאי מטעמא דמתניתין דילפינן מהוא תמורתו מיוחדת דוקא אבל מטעמא דכאן, היינו מלמוד דבהמה, בכל פעם אינו ממיר אלא בבהמה עכ"ל הגר"א ולפיכך ממירין וחוזרין וממירין

ואיני מבין פשוטו של דבר דא"כ דדברי ר"ל הוא תירוץ. א"כ לר"י דס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין נשארה קושית הש"ס הרומיא ממשנה לברייתא, דבמשנה מפרש טעמא דר"ש משום הוא ובברייתא משום בהמה בבהמה, וביותר תמוה דקאמר תניא כותיה דר"ל יכול כשם שאר"ש שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין ת"ל והיה הוא ותמורתו אפי' במאה עכ"ל הש"ס, וקשה אדרבא מוהיה הוא ותמורתו ילפינן דאינו חוזר וממיר, דמה הוא מיוחד, ודרשא דבהמה בבהמה הו"ל לאתויי דמשם ילפינן דחוזרין וממירין כיון דבכל פעם רק בהמה אחת איכא

והנה באמת צריך להבין איך ילפינן מן והיה הוא ותמורתו דחוזרין וממירין וי"ל דבאמת לשון תמורה כולל בין תמורת בהמה אחת בין הרבה תמורות, דשם המפשט הוא וא"כ משמע לכאורה דאחד בשנים בבת אחת נמי מועיל אך מהקישא דוהיה הוא ותמורתו דדרשינן מה הוא מיוחד משמע לכאורה דרק אחד באחד אשר ע"כ צריך להכריע דמלשון תמורה דמשמע אפי' הרבה היינו דממיר וחוזר וממיר וההיקשא הוא דאין ממיר אחד בשנים בב"א אבל עדין תקשה א"כ בהמה בבהמה ל"ל וצע"ג [ע"י ישוב בהשמטות]

ואגב אורחא אמרתי לרשם כאן מה שראיתי דבר זר בצל"ח (חולין דף ס''ט). וז"ל ואל תשיבני שיש ק"ק נקבה חוץ מן החטאת והם זבחי שלמי צבור אבל הם כבשים בני שנה וכשבה אי אפשר לילד תוך שנתה ועי' תמורה י"א תוד"ה השוחט החטאת עכ"ל, ותמוה שמשנה מפורשת היא (תמורה פ"ב מ"א) קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וקרבנות הצבור אין נוהגין אלא בזכרים, ועין בתמורה (י"ד ע"א) ד"ה ברש"י ומאי ניהו שלמים וז"ל אבל שלמי צבור זכרים הם דכתיב בהו שני כבשים בני שנה לזבח שלמים זבחי שלמי צבור כבשי עצרת עכ"ל, ופשוט דטעות היא

ד) (י"א ע"ב) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמרינן כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, א"ד חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן, ופריך תפשוט ליה מדידיה דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ומשני התם דאקדשיה לכוליה, הכא דאקדשיה חד אבר מאי, ופירש"י התם דאקדשיה לכולה וליכא אלא חד מגו, והסוגיא תמוה מאד וכמו שמצאתי שתמה כן השמ"ק (באות י"ז ש"ס חדש) וז"ל קשה הרי דמעיקרא בעי אי אמרינן תרי מגו או לא ומאי ס"ד לאתויי מחד מגו עכ"ל ולעד"נ לישב כן דהנה בערכין (ה' ע"א) איתא דע"כ לא אמרינן פשטה קדושה בכולה אלא באקדיש גופה למזבח. אבל באקדיש רק דמיו למזבח לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ואפי' במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, ופריך והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ומשני לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר, ופירש"י וז"ל הא דאקדיש כולה לדמיו קדוש קדוה"ג דליכא אלא חד מגו, הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה לא אמרינן מגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ומגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג דתרי מגו לא אמרינן עכ"ל, ובסמוך פירש"י אהא דפריך חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה הקדיש אבר לדמיו מהו, ופירש"י מי אמרינן מגו דקדיש חד אבר לדמי קדיש לגופיה ומגו דקדיש חד אבר קדיש כולו או דלמא תרי מגו לא אמרינן ומשני כי איבעי לן בתם הכא בבע"מ וכו' ע"ש והנה בסדר המגות שינה רש"י פירושו בשני דבורים הסמוכים זל"ז, דלעיל פירש דאמרינן מקודם מגו דקדיש חד אבר קדיש כולה ומגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג, ואח"ז פירש סדר המגות להיפך מקודם מגו דקדיש הך לדמיו קדוש נמי קדוה"ג ומגו דקדיש חד אבר לגופא קדיש כולה, ובשמ"ק בערכין על הגליון במקומו (אות יוד) הגיה באמת ברש"י כשכתב רש"י אחר זה, ובתמורה (י"א) בש"ס הגירסא כנ"ל מקודם מקדושת דמים לקדוה"ג ומחד אבר לפשוט בכולה וברש"י שם מהפך הסדר, והשמ"ק מגיה שם. (אות י"ד) דברי הגמ' לסגנונו של רש"י להקדים קודם המגו לדמי כולה ואח"ז מקדושת דמים לקדושה"ג ושכח הגהתו בערכין שהיא להיפך וראיתי בהגהות מוהר"ש שמעלקיש שהעיר בזה, ועוד תמה על פירש"י דערכין הנ"ל דגריס מקודם מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש כולו לדמים ומגו דקדיש לדמים קדיש נמי לגוף, דנהי דתרי מגו לא אמרינן מ"מ חד מגו אמרינן וא"כ אמאי אין להקדש אלא ראשה הא י"ל מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש כולה, וניחא לו ע"פ פירש"י בדבור הסמוך דהתרי מגו אמרינן