דעת מרדכי א ל

בדעתו שלא לשלם לו כלל, ומובן מזה מה שפסק שם המחבר (סעיף ח') דאם. עבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר והוא ברייתא בב"מ (דף ק"י) זה אינו אלא בלאו דבל תלין, אבל בלאו דלא תעשוק את רעך ול"ת שכיר ועני ואביון כיון דאינו עובר אלא א"כ דעתו לכפור לו ושלא ליתן לו כלל לעולם עובר כל זמן שאינו נותן לו, וכן כתב בספר פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו) ע"ש

ולפ"ז עושק שכר שכיר נמי לא הוי לאו הנל"ע, דממ"נ, דעל הלאו דלא תלין ולא תבוא עליו השמש, דכיון שעבר עליו בקר או לילה אחת שוב אינו עובר א"כ במה שמחזירו אינו מתקן הלאו כלל והלאו שעבר עבר ואין לתקנו עוד, ובכה"ג לא הוי לאו הנל"ע היכי שאין העשה סמוך ללאו וכש"כ התוספות בכתובות (ל"ב ע"ב), ד"ה לא השם שמביאו ע"ש, ועל הלאו שהובא בגמרא כאן דהוא הלאו דלא תעשוק שכיר עני ואביון נמי לא הוי לאו הנל"ע דהאי העשה דוהשיב אינה לתקן אמה שעבר, רק על להבא שלא יוסיף עוד לעבור, כיון דכל זמן שאינו נותן לו הרי עובר בכל רגע ורגע בלאו דלא תעשוק, ודומה ממש ללאו דביאת מקדש, וכשכתב הרמב"ן הנ"ל, משא"כ אם הוי מוקמינן אלאו דלא תגזול דהלאו שעבר כבר עבר ואינו עובר עוד ובהשבתו עוקר הלאו ומתקנו א"כ הוי לאו הניתק לעשה אע"פ שאינו סמוך אל העשה וכשכתבו התוספות (כתובות ל"ב שם) והוא נחמד. סימן ז הערות במס' תמורה ועוד

א) תמורה (ז' ע"א) אמר רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ לקי משום דבזיא מלתייהו אפי' אקדיש לדמי נסכים נמי לקי, וכתבו התוס' ד"ה אפילו וז"ל וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכור ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי עכ"ל, וקשה לי ממה דאיתא לקמן (י"ט) אמר ריב"ח ומודי ר"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם ופריך פשיטא ע"כ לא קאמר ר"א אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו וכו', ומשני אי לאו דאשמעינן ה"א טעמא דר"א משום דחזי ולד להקרבה והא נמי חזי להקרבה קמ"ל, ופריך א"ה אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם נשמעינן דאין בנה קרב עולה, ופרשו רו"ח דהוינן למידין בק"ו דמה עולה לא קרבה דאיכא שם עולה על אמו משום דעולת העוף קרבה נקבה או משום דדמיה של אשם נקבה אזלא לעולה ומ"מ לא קרבה כ"ש אשם, ומשני אי אשמעינן עולה ה"א דוקא עולה לא קרבה משום דלא אקדשה לאמה קדושת עוברה, אבל אשם אימא ולד קרב אשם קמ"ל, ולקמן (כ' ע"ב) איתא אמר ר"נ מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה ולד תמורת אשם קרב אשם, אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ותמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו, אע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה הנהו לאו לכפרה אתיין רש"י ותוס' שם, וא"כ לדעת התוס' הנ"ל דמפריש נקבה לאשם עבר אלאו דלא יקדיש ולקי עלה א"כ איך אפשר להתכפר בולדה הא אין אדם מתכפר בדבר עבירה דמ"ש לאו דלא יקדיש מלאו דלא יחליפנו, וממילא הדרא קושית הש"ס דנשמעינן דאין בנה קרב עולה לדוכתה דאשם בלא"ה ידעינן דלא קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר עבירה ולא הוי מצי למיטעי כלל אי הוי תני דאין בנה קרב עולה. ולכאורה הוא דבר הצריך עיון

ואמרתי להקל קושיתי ע"פ המרדכי (ריש לולב הגזול) שכתב דלולב וערבה שנקצצו בשבת. ע"י עכו"ם כשרין אע"פ שבא ע"י עבירה, והעיר מתמורה הנ"ל דקאמר וכי אדם מתכפר בדבר שבא ע"י עבירה, ותי' דשא"ה שהעבירה: נעשית ביד ישראל שעבר בלאו דלא יחליפנו עכת"ד ע"ש ודבריו תמוהין דהא מבואר בסוגיין דתמורת עולה ושלמים קרבין אע"פ דעכ"פ איכא מצוה בהקרבתם וע"כ כחלוק רש"י ותוס' משום דלא אתיא לכפרה וא"כ אין התחלה לקושית המרדכי וראיתי בס' עמודי אור (סימן י"א) שעמד בזה, וכתב שם דאולי המרדכי מפרש הסוגיא דע"י זה שאני אשם מעולה, שהרי האשם בא על חטא וכשהוקדש אחד לקרבנו שוב אינו יכול להקדיש אחר לאשמו כשהראשון לפניו ואפי' הקדישו אינו קדוש, אך ע"י תמורה שהמיר בו נתפסה קדושת השני מגזה"כ וא"כ מקרי שבא ע"י עבירה דהא לולי העבירה לא היה קדוש כלל בשעת ההקדש כשהיה הראשון לפניו, משא"כ בעולה שגם זולת התמורה היה יכול להקדיש השני לכך תמורת עולה קריבה עכ"ד, ואם כי דברי המרדכי עדין צריכין באור מ"מ פירושו בגמ' אינו רחוק ולפ"ז גם קושיתנו מתישבת, דבמפריש נקבה לאשם במה יכול להיות אשם ולא מיפסל משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה, דהרי יכול להיות נתפס הולד בקדושת אשם גם בלי עבירתו, וכיון דאין העבירה מוכרחת להיות להתפסת הקדושה שפיר קריב אשם כמו במצוה הב"ע דאין מיפסל בכך כאמור

ובהרציתי זה לפני חכם אחד כתב לי כדברים האלה נ"ל דמסתבר לומר בהא דאמר רבא אין אדם מתכפר בדבר הבא מן העבירה, הוא דוקא אם העובר את העבירה הוא המתכפר, אבל אם אחר עבר העבירה ואחר מתכפר י"ל בכה"ג לא אמר רבא בזה כלל, ואף דבעלמא מצינו לענין בעול איסורים וכדומה דלמי שנעשה בשבילו אסור אף שנעשה ע"י אחר, דשא"ה דמשום קנסא הוא, וא"כ י"ל דהש"ס איירי דמפריש נקבה לאשם כה"ג דאחד הפריש לאשמו של אחר דק"ל דאחר נמי יכול להקדיש על חובת חברו וס"ד דבנה קרב אשם דבזה ל"ש אין אדם מתכפר בדבר הבא מן העבירה, דהוא לא עבר כלל דהא אחר הפריש שלא כדין ושפיר יוכל להתכפר לאשמו אבל בש"ס גבי ולד תמורת אשם פסיקא לו לרבא להקשות שתי תשובות בדבר, חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבמה''ע משום דק"ל דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וגם רבא ס"ל הכי עי' (תמורה יוד), ואף דק"ל דאומר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר דאחר נמי יוכל להמיר, מ"מ ע"י סיועו של המתכפר נעשה העבירה, ולעולם יש להמתכפר חלק בהלאו דלא יחליפנו ושפיר קפריך על ולד תמורת אשם הא אין אדם מתכפר בדבר הבא מה"ע עכ"ד של החכם, והמה ראויים להאמר והיו אתי דברים להשיבו וכעת מלתא מנאי אזדא וע"י בחדושי ב"מ גיטין נ"ה ע"ב במה שמפלפל שם וקצרתי

ב) שם (ז' ע"א) מתקיף לה ר"ל [קאי ע"מ דנאמר לעיל המקדיש בעלי מומין למזבח עובר משום חמשה שמות] שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בעל מום אבל בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא ופירש"י שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בע"מ, משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקריבה מכוין ולאסוקיה, כי אקדשיה לקי, אבל בבע"מ מעיקרו ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא ואיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרובי עכ"ל, והקשו התוס' ע"ז במקומו איך איכא למימר דלא אסיק אדעתיה לאקרובי הרי התרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח והוא קבל עליו התראה, ולכן מפרשים דלא קאי אבל תקדישו אלא אבל תזרקו ואבל תקטירו וה"פ ל"ש דעובר אבל תקטירו ואבל תזריקו אלא כשהקדישו תם ונעשה בע"מ דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתיה דחזיא להקרבה, אבל בע"מ מעיקרו קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא לקי עכ"ד ע"ש. והוא תמוה ביותר דלפירושם נמי תקשה, כיון דהתרו אל תזרק דם בע"מ ע"ג מזבח ואל תקטיר בע"מ עג"מ והוא