דעת מרדכי א כט

בכל התורה כולה דנשים מוזהרות אף אלאו שאין בו מעשה, ופריך ולרבי יוחנן דקאמר לתנא לא תיתני מימר, משום דבדבורא איתעביד מעשה (כפי גירסת הילקוט המובאה לעיל) וקשה לכאורה אליביה, הא איכא תמורה בקרבן שותפין דשם ליכא מעשה ושפיר קאמר התנא דמימר לאו שאין בו מעשה הוא, וע"כ דס"ל לרבי יוחנן אליבא דנפשיה אי אליבא דר"י וריה"ג כת"ק דקרבן צבור נתמעט גם מלאו, ובקרבן יחיד דאיתא בלאו הרי איכא אף מעשה, ולהכי מגיה אדברי התנא לא תיתני מימר וא"כ אליבא דרבי יוחנן למאי איצטריך לרבות אשה בקרבן יחיד דאיכא בתמורה, וע"ז משני שפיר משום דהוי עונש שאינו שוה בצבור ושותפין דהא צבור ושותפין גם מעונש נתמעעוו ולהכי הו"א דנשים אינן בכלל זה ולהכי צריך רבויא לנשים

וע"פ האמור ניחא היטב פסקי הרמב"ם בריש תמורה, דהר"מ הלא הביא במעוטא דקרבן שותפין דרשא דרבי שמעון מהיקשא דמעשר, וא"כ לא נתמעט רק מעשה, אבל לאו איכא, ולפי זה בקרבן צבור ושותפין הוי לאו שאין בו מעשה ומ"מ לוקין עליו וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דתמורה הוא מהלאוין שלוקין עליהן אע"פ שאין בהן מעשה, וסתמא דגמרא נמי משמע כן מדפריך ע"ז ולרבי יוחנן מאי עביד דאית לה מימר כעושה מעשה דמי, לפי גירסת הילקוט. מזה משמע דסתמא לא ס"ל בהא כרבי יוחנן דאזיל בשיטת הת"ק דגם מלאו נתמעט

והא דמקשה הלחם משנה בריש הלכות תמורה מנלן דלוקין בקרבן צבור ושותפין דילמא נתמעטו. אף מלאו, וגם קושיתו השניה ומאי פריך אביי לקמן והא הוי לאו הנל"ע, (בהלכות שכרות פי"ג), כיון דמפי השמועה למדו וגזירת הכתוב הוא דלוקה, דהא אע"פ שאין בו מעשה ומ"מ לוקה ע"ש לק"מ דהא דלוקין אקרבן צבור, זה גופא ידעינן מדכתבה התורה רבויא בנשים, משום דהוי אמרינן, כיון דלאו שאין בו מעשה הוא אינה מוזהרת כאמור וע"כ מוכח ממילא דאיכא גווני בתמורה דלקי אלאו שאין בו מעשה, והיינו בע"כ בקרבן צבור ושותפין דנתמעטו רק מהעשה, אבל לאו איכא, והוי לאו שאין בו מעשה ולהכי בעינן רבויא בנשים וא"כ מוכח דלוקין בקרבן צבור ושותפין. אבל אביי מקשה שפיר על קרבן יחיד, דשם איכא מעשה שעושה מחולין קודש וע"ז לא נאמר הרבויא, ולא ידעינן כלל מרבויא דנשים ולכן מקשה שפיר דהא עכ"פ הא הוי לאו הנל"ע

והנראה דגם הני שני לשונות דאיתא שם בתמורה (ד' ע"ב) אקושית אביי לרב דימי ממימר דלקי אע"פ דהוי לאו הנל"ע ומתרץ בלישנא חדא, דאין אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, וללישנא תנינא משום דהלאו כולל יותר מהעשה, נמי תליא בהא, דהטעם הראשון הוא אליבא דכו"ע, אבל הטעם השני אינו אלא אליבא דר"ש, דס"ל דהלאו איכא גם בשותפין אבל לת"ק דר"ש דשותפין גם מלאו נתמעטו א"כ אין הלאו כולל יותר מהעשה, דבין הלאו ובין העשה אינו אלא אקרבן יחיד. והרמב"ם דפסק כר"ש וכשכתבנו למעלה להכי הביא שני הטעמים ביחד והוא האמת בכונת הרמב"ם ועין בזה

וא"כ מיושב גם קושיתנו דאע"פ דלאביי כל היכי דלא אהני מעשיו לא לקי מכל מקום הכא לקי בקרבן שותפין. דהא בלא"ה תקשה הא הוי לאו שאין בו מעשה, וע"כ צ"ל דמרבויא דאיתרבי נשים ידעינן דהתורה חדשה בכאן דלקי אף אלאו שאין בו מעשה, א"כ גם ממילא מה דבכאן לא מהני מעשיו ואפ"ה לקי נמי לא קשה, דכאן גלתה התורה דאע"פ דלא אהני מעשיו מכל מקום לקי מרבויא דנשים, רק לאביי הוי קשה אקרבן יחיד דהא לאו הנל"ע הוא שפיר משני גם לאביי דהכא הלאו כולל יותר מהעשה ואין זה ניתוק ועי' בתוס' (יומא ל"ו ע"ב) שאזלי נמי בשיטת הר"מ היכי דהלאו כולל יותר מהעשה אין זה ניתוק ובדברינו אלה תבין כמה שגיאות בענין זה בדברי הרב בטל עמ"א ע"ש

אגב אורחא אמרתי להעיר מה דאמרינן דלהכי לקי במימר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ופירש"י לא יחליפנו ולא ימיר, וברש"י ריש חולין כתוב וסופג את הארבעים משום לאו דלא ימיר ועי' בתוס' ו"ה וסופג את הארבעים ובמרש"א שם ובהגהת רצה"ח שם העיר, דלא יחליפנו הוא ניתק והלאו לא ימיר אינו ניתק ומשו"ה כתב רש"י דלקי על לא ימיר לחודיה ובזה מסולקת קושית התוס' אמאי אינו לוקה שמונים ע"ש, ודבריו צ"ע דאדרבא ראוי לומר שניתק הלאו דלא ימיר שסמוך אל העשה וגם כתוב בלשון תמורה כהעשה והיה הוא ותרומתו קדש, מלומר שמנתקת הלאו לא יחליפנו שמרוחקת ומופסקת ממנו וגם הוא נאמר בלשון אחר, וישוב לדברי רש"י שם כש"כ התוס' ע"ש. ענף ג

ומענין לענין באותו ענין גרסינן (ב"מ ס"א ע"מ). אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל לאו באונאה וכו' אלא לאו בגזל ל"ל ומשני לכובש שכר שכיר, ופריך כובש שכר שכיר בהדיא כתיב בו לא תעשוק שכיר עני ואביון, ומשני לעבור עליו בשני לאוין והקשו בתוד"ה לעבור בשני לאוין ולוקמי בגזל גופיה ולעבור בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי דגזל משום דניתק לעשה, אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכד"ה, והקשה המרש"א קושיא עצומה הא בקרא כתיב, והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק, א"כ הרי גם זה הוי ניתק לעשה והיא תמיה עצומה

ונ"ל לישב עפ"מ דאיתא במכות (ט"ו) אמר רבה ברי בר חנה אר"י כל ל"ת שבתורה. שקדמו עשה לוקין עליו, והדר ביה מזה וקאמר ע"ז הש"ס דכתיבא, ותנינא כמו שאמר קודם חזרה דלוקין עליו, תנינא דהבא למקדש טמא, דמנה המשנה בין אלו הן הלוקין, והתם הוי לאו הנל"ע והקשו כל הראשונים, אחרי דהדר ביה וס"ל דאפילו לאו שקדמו עשה נמי הוי לאו הנל"ע ואין לוקין עליו אמאי באמת לוקה בבא למקדש טמא, וכתב ע"ז הרמב"ן בחדושיו דמשו"ה בטמא הנכנס למקדש לוקה, דאין העשה הבאה אחר עקירת הלאו מתקן הלאו למפרע, די"ל דעשה דשלוח הוא משום להבא שלא יוסיף עוד לעבר בלאו ולהיות במקדש אבל לא לתקן על העבר, משא"כ בגזילה הלאו שעבר עבר וכן באונס שגרש דהלאו שעבר עבר או בשלוח הקן, והעשה הוא תקונו של הלאו שלמפרע ובימי חרפי כונתי סברא זו מדעתי ונפשי לישב בזה שיטת הרמב"ם (הלכות חו"מ פ"א ה"ג) שפסק דבקנה חמץ לוקה ותמהו כולם, דהא חמץ הוי לאו הנל"ע ואמרתי לישב ג"כ ע"פ סגנון זה דהא כתבו התוספות (פסחים כ"ח) ד"ה וחמץ הרי הוא בבל תותירו, לחלק בין נותר דקדשים לבין משייר חמץ. דבנותר לאחר שהותיר שוב אינו עובר עוד, אבל חמץ שהותיר עובר בכל שעה דבל יראה, וא"כ משו"ה בחמץ לא הוי לאו הנל"ע משום דהעשה אינה לתקן אמה שעבר מעיקרא, כדין כל עשה המנתקת את הלאו כנותר ושלוח הקן ואונס, אלא אתי לתקן שלא יעבור מכאן ולהבא ובכה"ג אינו מיקרי כלל לאו הנל"ע ואחר זמן זמנים טובא מצאתי בע"ה שנתכונתי בזה. לדברי הגרע"א במערכותיו (מערכה חמישית אות כ"ח) ושמחתי שכונתי לדעת הגדולים

והנה בחו"מ סימן של"ט] מבואר דבכבישת שכר שכיר עובר בחמשה לאוין ועשה משום: א) לא תבוא עליו השמש, ב) ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ג) ולא תעשוק שכיר עני ואביון, ד) ולא תעשוק את רעך ה) ולא תגזול ועשה ביומו תתן שכרו, וכתב שם הסמ"ע (סק"א) דעל הלאוין דלא תבוא עליו השמש וכן בל תלין עובר מיד אף שדעתו לשלם לו אחר זמן, אבל אינך לאוין כמו לא תעשוק את רעך, ולא תעשוק שכיר עני ואביון ולא תגזול אינו עובר אלא אם