דעת מרדכי א כז

ענף ב

אכן בישוב דברי התוספות (ד' ע"ב) ד"ה וכל לאו הנל"ע אין לוקין עליו שהבאנו למעלה ולהבין דבריהם במה שמדמה אביי הקדמת תרומה לבכורים למימר, אשר כמו זר נחשב לכאורה דמנלן לאביי באמת לדמות זה לזה ולהקשות, דלמא שאני חסרון שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו אלא ממילא כמו במימר, מחסרון הרחקת העשה מהלאו כמו בהקדמת תרומה לבכורים נראה לי להסביר ולהטעים באופן זה, דהנה בפסחים (פ"ד סע"א) הובאה שם מחלוקת רבי יהודה ורבי יעקב בנותר, דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל''ת לומר שאין לוקין עליו ופירש"י ד"ה בא הכתוב כו' כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו, אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שהלאו נסמך לו עכ"ל רש"י, מצינו למידין כי שני טעמים איכא במה שאין לוקין על לאו הנל"ע, חדא מפני שהעשה היא תקון הלאו ושנית מפני שאינו דומה ללאו דחסימה, וכטעם הראשון כן כתב נמי רש"י בחולין (קמ"א) במחלוקת רבי יהודה ורבנן גבי שלוח הקן וז"ל רש"י ד"ה אין לוקין עליו דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם, ואם לקח שלח תשלח עכ"ל וגם לשון הברייתא גבי נותר הנ"ל בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו נמי משמע דזוהי הטעם, דבכל עשה המנתקת הלאו נראה כונת הפסוק לומר שהעשה אחר עבירת הלאו הוא תקונו של הלאו ואין צריך יותר. וכיו"ב כתב ג"כ הח"ס (חאו"ח סי"ק) וז"ל ד"ה לכאורה אך למאי דקי"ל כרבנן דשלח תשלח לא אתי אלא לאנתוקי לאו דלא יטול, א"כ עיקר קרא אינו המ"ע אלא הלאו שאם בא לזכות בקן צפור לא יטול האם על הבנים ואם עבר ונטל יש תקנה בשלוח וכו' עכ"ל, ואנכי רשמתי על הגליון כדברים האלה ומצאתי ראיה לזה מדברי תשובת הר"י אבן פלט מובא באבודרהם (דף ח' ע"ב) שכתב וז"ל ושלוח הקן נמי (להכי אין מברכין עליה) מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב לא תקח האם, ואם לקחת שלח תשלח, ושם בהגה בזה"ל א"א הא לא מחוורא שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא עכ"ל, אכן לדעתי כונתו פשוטה דהעשה אינה אלא אחר עבירת הלאו ובנוטלה ע"מ לשלחה נהי דלאו ליכא, אבל גם עשה ליתא בזה, רק שמירת הלאו בעלמא וברכה אינה אלא אקיום עשה ולא אשמירת ל"ת, ודעת המגיה דאיכא עשה גם בלי עבירת הל"ת והוא ברור. שוב מצאתי בשו"ת בנין ציון ח"ב סי' י"ב שהביא כן בשם הרשב"א ונדחק הרבה בבאורו ופשוט לדעתי שכונת הרשב"א כש"כ בבאור דברי הר"י אבן פלט אך במכות (י"ג ע"ב) איתא גבי מחלוקת רבי ישמעאל ור"ע בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דלרי"ש לוקין עליו, דקאמר שם דרי"ש יליף מאם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה ה' את מכותיך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר הפלאה זו מלקות, ופריך אם הכי חייבי עשה נמי, ומשני אם לא תשמור כתיב, ופריך א"ה לאו שאין בו מעשה נמי, ומשני לעשות כתיב, ופריך לאו שניתק לעשה נמי, ומשני דומיא דלאו דחסימה, ומסיק השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה עכ"ל הגמרא, הרי שמחליט הש"ס דטעמא דאין לוקין אלאו הנל"ע משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה, ולקמן [י"ד סע"ב] איתא אמר רבי יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו, ופירש"י וז"ל והא אתא לאשמועינן דאפילו למ"ד לאו שנל"ע אין לוקין כדתניא לא תותירו וכו' שניתק הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך, ואם עשית זאת עשה והפטר, ואשמעינן רבי יוחנן ה"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו, אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות עכ"ל והוא כטעם הראשון שהזכרנו, ושם (בדף ט"ו פ"א) איתא א"ל רב פפא לרבא והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה (ארבי יוחנן הנ"ל פריך רש"י] א"ל משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע בתמיהה, ופריך א"ה לאו שניתק לעשה נמי נימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מיגרע גרע, א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא עכת"ד הש"ס, ופירש"י עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עבירת הלאו לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא עכ"ל, והפשטות הוא דמכריח דטעמו של לאו הנל"ע שאין לוקין עליו הוא מטעם שחזינן שכונת התורה הוא שעשה היא תקונו של לאו, דאי נימא מטעם דלא דמי לאויה אל לאו דחסימה, גם לאו שקדמו עשה נמי לא ילקה, כיון דעכ"פ אינו דומה ללאו דחסימה ולר"ל דס"ל באמת לאו שקדמו עשה נמי אין לוקין דלא ס"ל כל ימיו בעמוד והחזור קאי, ולא קשה אליביה איך משכחת הא דתנינא במתניתין דהבא אל המקדש טמא דלוקה, משום דר"ל ס"ל קיימו ולא קיימו וכשכתב רש"י ותוספות בעמוד השני שם, לדידיה ודאי הטעם של הלאו הניתק לעשה הוא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, כן הוא לכאורה פשטות הדברים

והנפקא מינה בין שני הטעמים האלה הוא כן, דמטעם הראשון שהעשה הוא תקון הלאו אז בעינן שני התנאים ביחד לומר שהעשה הוא סמוך ללאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו של מי שעבר הלאו שבאופן זה דוקא יצדק לומר שכונת התורה היתה, שאם עבר העבירה יעשה זאת וינצל, אבל אם חסר אחד משני התנאים האלה אז אין זה לאו הנל"ע ואין העשה תקונו של הלאו רק עשה נוספת הוא, אבל מטעם דאינו דומה ללאו דחסימה אז מסולקים שני התנאים האלה גם יחד ואפילו אם אין העשה סמוך אל הלאו, ואפילו אינו מתקיימת ע"י מעשיו נמי חשיבא לאו הנל"ע שאין לוקין, כיון דעכ"פ יש מקום חיוב עשה אחר עבירת הלאו ואינו דומה ללאו דחסימה, ואחרי אקדמות מלין אלה א"כ שפיר פריך אביי, לריב"ח דמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע ואע"פ דהעשה אינו סמוך ללאו, ומכל מקום הוי לאו הנל"ע, וא"כ ליכא למימר דהטעם הוא משום דהעשה הוא תקון הלאו אלא משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ובכן במימר נמי הו"ל להיות לאו הנל"ע, ואע"פ שאין העשה מתקיימת ע"י מעשיו רק ממילא, מכ"מ הו"ל להיות לאו הנל"ע, משום דאינו דומה לאויה ללאו דחסימה, ומדחזינן במתניתין דמימר לקי ש"מ דזה לא חשיב לאו הנל"ע משום דאינו מתקיימת ע"י מעשיו ובכה"ג לא נוכל לומר דהעשה הוא תקונו של הלאו, א"כ גם בהקדמת תרומה לבכורים נמי לא חשיבא לאו הנל"ע משום דלא סמוך העשה אחר הלאו ואין העשה תקונו של הלאו, ומשני רב דימי דבאמת גם מימר חשיבא לאו הנל"ע דהעיקר הוא שבעינן שיהא דומה ללאו דחסימה, וגם הקדמת תרומה לבכורים נמי חשיבא לאו הנל"ע מהאי טעמא ושאני מימר משום דאין עשה אחת מנתקת תרי לאוי או כגרסת הרמב"ם הנ"ל

ומה מדויקת כאן סברת אביי דאמרינן דשיטתו הוא, דעיקר הטעם של הלאו הנל"ע שלא לקי מפני שהעשה הוא תקונו של הלאו ולפיכך בעינא שני התנאים ביחד שיהא העשה סמוך אחר הלאו, וגם מתקיימת ע"י מעשיו, דמצינו כן מפורש בשיטת אביי ביומא (ל"ו ע"ב) דלדידיה לכו"ע לאו דנבלה מעליא הוי, ולא הוי לאו הנל"ע משום דאין העשה הוא תקון הלאו דהעשה הוא קודם עבירת הלאו, ואע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה, וכמו שהרגיש שם רש"י בזה למאן דס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע משום דכתיב עשה אחר הלאו וכתב שם רש"י משום דלא דמי ללאו דחסימה ע"ש הרי אביי אינו מקפיד ע"ז אע"ג דלא דמי לאויה ללאו דחסימה מכ"מ סובר דנבלה הוי לאו מעליא, כיון דהעשה אינה תקונו של הלאו, דזוהי עיקרא של טעמא דלאו הנל"ע, וא"כ אביי בתמורה אזיל בשיטתו מה שאומר להדיא כן ביומא כנ"ל והוא נכון.