דעת מרדכי א כב

שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לדחות משו"ה מחייב ר"י, משא"כ בשהוא טמא אילו היה זוכר טומאתו ונותן אל לבו מה שלפניו אז לא היה טרוד כלל, וא"ת א"כ גם בתרומה שנמצא חלל נמי אין כאן מצוה לפניו ואפ"ה קרי ליה הש"ס טבד"מ כמבואר בפסחים (ע"ב ע"ב) י"ל דיש חלוק בין היכי דהו"ל למידע ובין היכי דלא הו"ל למידע וכמו דמצינו בתרומות (פ"ב מ"ב) בתורם מטמא על טהור דמחלק רבי יהודה בין אם היה יודע מתחלה שהוא טמא ואח"כ שכח בין אם לא היה יודע מתחלה א"כ ה"נ א"ל גבי טבד"מ דגבי חלל שמעולם לא ידע שהוא חלל מקרי שפיר טבד"מ והוא מלתא דמסתבר

ובחפשי במספר ספרי אשר אתי מצאתי שהעיר בסוגיא זו הגאון כ"ד בשו"ת בשמים ראש (סימן רי"א) וז"ל שם אמנם נ"ל להביא ראיה דחל בכולל (היינו בטול מ"ע בשבועה בשוא"ת) מהא דאמרינן בנדרים (ט"ז ע"ב) חד למיפטריה מלאו וחד למיפטריה מקרבן, והלא ישתומם כל רואה דאיך אפשר דאמרינן ליה קום עבור אשבועתך, ואי שגג מייתי קרבן, ותו דלמה לא ניליף חד מחבריה אלא דתרי מילי נינהו, וחדא לפוטרו מקרבן היכי דבאמת חייל כגון ע"י כולל וכו', ושוב ראיתי כן להרמב"ן (פרק ש"ש בתרא) שאומר כן משמיה דנפשיה דאע"ג דחייל מ"מ אינו מביא קרבן על שגגתו ולדעתי כן הוא פירוש הגמרא ונסתלק בזה לגמרי קושית הריצב"א (בדף כ"ד) דלעולם אין כאן קרבן בשוגג, וסברא רבה איכא לפלוגי בין שוגג למלקות, דבעלמא נמי קיי"ל טבד"מ פטור ואדרבא יש לשאול למה לי קרא? והנה בכל אותן המחלוקת דטבד"מ לא הודיע לנו התלמוד איו מקום מחלקותם, ולומר דהפטור. למדו מכאן. קשה הוא בעיני ואמנם כאן א"ל דצריך קרא לפי שהוא הביא עצמו בתחלה למדה זו בעבירה שעשה, שנשבע באופן שיאסר לעשות המצוה עכ"ל

והנני מעיר על כל דבריו מסיפא לרישא, מה שהעיר בסו"ד איו המקור לפטור טעה בדבר מצוה? וגם למה צריך קרא לפעור נשבע לבעל את המצוה מקרבן תיפוק ליה דפטור מטעם טבד"מ? והנה באמת קושיא זו קשה בכל ענין, גם אם נפרש הגמרא דמאי דנאמר וחד למיפטריה מקרבן היינו בשבועה פרטית ולא בכולל כמו שמפרש הגאון כ"ד וכסגנון שהקשיתי לעיל אמנם מה שהעיר עוד איו המקור לטעה בדבר מצוה, הרי שפיר כתבנו למעלה שהמקור לזה הוא הסוגיא בשבת (קל"ז) דקאמר שם להדיא בטעמא דטבד"מ משום דכל החטאות ילפינן מע"ז ובעינן דומיא דהתם, וממילא מסולקת נמי הקושיא למאי צריך קרא למיפטר מקרבן בנשבע לבעל את המצוה הא הוי טבד"מ ובעלמא נמי פטור טבד"מ, דהא הכא בשבועה הוא הקרבן עו"י, ואינו נלמד כלל מע"ז וכש"כ למעלה ואין מיפטר מטעמא דטבד"מ וצריך קרא מיוחד ע"ז אכן קושיתו הראשונה כיון דאמרינן לו קום עבור אשבועתך היכי דאי שגג מייתי קרבן תמוה מאד וצריכא נגר דיפרקינה. ובתירוצו שתירץ דקאי אכולל, יסולק קושית התוספות (שבועות כ"ו ע"א) ד"ה את לבך אנסך דמפרשי דפטור הן מקרבן והן מעונש ואמאי צריכי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה למיפטר מקרבן ומעונש. אבל לפי האוקימתא של הגאון כ"ד ניחא דבאמת אם פטור מעונש אז פטור נמי מקרבן ובנשבע לבטל את המצוה דצריכא קרא למיפטר מקרבן איירי בכולל דרק מקרבן הוא פטור אבל על הלאו הוא עובר

והנה מלשון התוספות בשבועות הנ"ל בהעתיקם שם סוגית הגמרא דנדרים נקטי בלשונם ''חד קרא למיפטריה ממלקות", ומדייקו דוקא מלקות באורו הוא דמלא יחל דברו בלבד ה"א רק דפטור ממלקות, אבל איסורא אכתי איכא במזיד כעין חצי שיעור ובשוגג יביא קרבן ולהכי איצטריך קרא דלהרע לפוטרו אף מקרבן, אבל באמת זה לא ניחא לי מתרי טעמא, חדא, דכיון כבר ממועט מלאו ואפילו אי נימא דאכתי נשאר איסור תורה בדבר אפ"ה לא צריך עוד קרא למיפטר מקרבן בשוגג דלא מצינו כלל קרבן היכי דליכא אלא איסור תורה בלבד, ונהי דהתורה חדשה בשבועות לחייב קרבן אלאו בעלמא אפילו ליכא כרת, אבל היכי דגם לאו ליכא לא מתסברא כלל לחייבו בקרבן, שנית לא אדע לחלק בין מעוטא לא יחל דברו, דאמרינן דברו אינו מיחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים, ובין מעוטא דולאחותו דאמרינן דולאחותו אינו מטמא אבל מיטמא הוא למ"מ, דהתם אמרינן נמי שחיובא איכא לטמא למ"מ וכאן נימא דלא נתמעט אלא ממלקות אבל איסורא אכתי נשאר ועי' בזה בטו"ז (או"ח סי' קכ"ח סק"ב)

אכן נ"ל לדחות קושיתו, דלכאורה היא צריכה עדין באור. דהא א"ל בפשוט דאי לא הוי כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה רק למעט מקרבן, אבל לאו איכא, אבל השתא דכתיבי תרי קראי מוקמינן חד אלאו וחד אקרבן וכמו דאמרינן כעין זה בכמה מקומות, אלא דקושיתו הוא לפמש"כ רש"י והר"ן דמעוטא דלא יחל דברו קאי אלאו דגבי לאוי כתיב, ולהרע ולהיטיב קאי אקרבן דגבי קרבן כתיבי, וא"כ קושיתו חמורה דלא נכתב רק קרא דדברו, וכיון דממעטינן ממנו דמיחל הוא לחפצי שמים איך שייך שוב קרבן בשוגג וכאמור לעיל ומ"מ נוכל לומר דאי לא הוי אלא קרא דלא יחל דברו בלבד הוי מוקמינן מעוטא אקרבן דוקא, משום דיותר מסתבר למעט קרבן מלמעט מלקות משום דכל ענין הקרבן בשבועה חדוש הוא וכדקאמר הש"ס להדיא בשבועות. (כ"ו ע"ב) וז"ל שם, אבל הכא דחדוש הוא דבכה"ת כולה לא אשכחינן לאו דמייתי קרבן והכא מייתי וכו' עכ"ל הש"ס, וא"כ ה"א דבנשבע לבטל אה"מ מעטה התורה מקרבן דוקא היכי דהוי שוגג, אבל במזיד לא מעטה התורה ולהכי איצטריך קרא דלהרע נמי והשתא דכתיבי תרווייהו מסתברא לאוקמי המעוט דלא יחל לענין מלקות ובמזיד והמעוט דלהרע ולהיטיב אקרבן בשוגג ומטעמא דכתבו רש"י והר"ן במקומם וכמו דאמרינן כע"ז ממש בקידושין (דף ד') גבי תושב ושכיר יעו"ש בפירש"י ד''ה בא שכיר ולימד על תושב, ויש לעיין עוד בדחוי זה

והנה אחרי כל ראיותינו עדין יש מקום לפקפק על יסודנו מהא דמקשה הש"ס בפסחים (ע"ב) ויבמות (ל"ד ע"א) מר"י דפוטר טבד"מ בתרומה אפילו אין זמנו בהול לפי הס"ד, ולפי יסודנו דעיקר פטור בטד"מ אינו אלא בחטאת הקבועה הנלמדת מע"ז, אבל לא בקרבן עו"י שאינו נלמד מהתם, וא"כ בשגגת תרומה דנהי דתשלומיה כפרה היא, אבל מ"מ הרי אינה נלמדת מע"ז ולא גרע מקרבן עו"י שאינו נפטר מטעם טבד"מ ואיך הוי הס"ד דש"ס רצה לומר ולפטור עבד"מ בשגגת תרומה, אכן אחר שיסודנו מיוסד על סוגיא ערוכה דשבת (דף קל"ז) מוכרחים אנו לישב הדברים ולומר לפי מאי דאיתא בשבת (ס"ע) אליבא דרבי יוחנן דס"ל דשגגת כרת בלבד אע"פ שהזיד בלאו נמי שמה שגגה, קאמר רבא דגם בתרומה חייב חומש אע"פ שהזיד בלאו וז"ל הש"ס רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי עכ"ל, ואע"ג דעיקר טעמא דרבי יוחנן דסגי בשגגת כרת בלבד הוא כש"כ התוס' בע"א בד"ה כגון ששגג וכו' וז"ל וטעמא דרבי יוחנן משום דלא כתיב לאו בהקישא דרבי יהושע בן לוי (דיליף דהוקשו כולם לע"ז) ולא כתיב אלא כרת בההוא ענינא עכ"ל התוס' וטעם זה לא שייך בתרומה דתרומה אינה נלמדת מהתם וא"כ ה"ל למימר בתרומה בעינן שישגוג בלאו ומיתה שבה ביחד דסתם שוגג משמע לגמרי וכמו דמוכח זה מדכתבו התוס' הכא במקומו דמודה רבי יוחנן אליבא דרבי דבעינן שישגוג בלאו וכרת שבה ביחד ועין יבמות (ט' ע"א) תוד"ה מה להלן ויובן כונתנו, ומ"מ חזינן דהש"ס מדמה תרומה לשאר איסורי כרת, וחומש דתרומה במקום חטאת קבועה עומדת לענין דשגגת מיתה בלבד סגי לחייבו בחומש וא"כ ה"ה נמי לענין טבד"מ נימא דחומש דתרומה במקום חטאת קבועה עומדת וכמו התם פטור בטד"מ ה"נ פטור, ולאביי דס"ל התם תרומה אינה דומה בזה לשאר איסורי כרת, נימא אליבא באמת דטעמא דרבי יהושע דפוטר בתרומה אינו מטעם טבד"מ אלא משום דזמנו בהול בלבד דבערב פסח עסקינן או דפליגי לענין עבודת