דעת מרדכי א כא

וראיה לדברי ממה דמצינו בפסחים. (י"א ע"א) בפלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי בדקינן חמץ בתוך המועד, דלר"י אסור משום דחיישינן שמא מתוך טרדתו בבדיקה יבא לאכלו ורבנן לא חיישי לזה משום הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה, וניחזי אנן אי אירע באמת שבבדיקתו את החמץ מתוך טרדתו שכח ואכל את החמץ שמצא אי חייב עליו חטאת כשאר אוכל חמץ כתנן ריש כריתות דחמץ הוא בין שלשים ושש כריתות שבתורה, ולכאורה הוא פשוט דזה נקרא טבד"מ, דמ"ש הא מהך דהוציא לולב לרה"ר יו"ט ראשון של שבת דפסק הרמב"ם כרבי יוסי דפטור, ולשיטת בעה"מ פסחים ר"פ קמא באכילת חמץ מתקימת מצות בעור מקרי זה גם עשה מצוה, דהא קיים ע"י אכילתו מצות בעור חמץ וא"כ אם נימא דטבד"מ אנוס הוא ואין בזה עבירה כלל, קשה למה גזר ר"י לבדוק בתוך הפסח שמא יבא לאכלו ואפילו רבנן לא פליגו עלה אלא משום דחששא רחוקה היא בעיניהם שיבוא לידי כך. כדקאמרי טעמייהו, הוא עצמו מחזיר עליו וכו', אבל אי הוי חששא קרובה הוי מודו לר"י דאסור לבדוק בתוה"פ, ואמאי הא גם אם יבוא לאכלו אנוס הוא ואין בידו עבירה כלל, אע"כ דטבד"מ לאו אנוס הוא אלא רחמנא פטריה מחטאת משום דבעינן דומיא דע"ז, אבל שגגת עבירה בידו הוא

ומצאתי עוד ראיה לדברי ממה שראיתי בשו"ת בשמים ראש (סימן שפ"ו) בחקרו שם ברופא שבא לרפאות וטעה והמית בשגגה אי חייב גלות, והביא שם דברי הרמב"ן ז"ל שהביא תוספתא ערוכה רופא אומן שרפא וטעה והמית הר"ז גולה והקשה ע"ז, מ"ש רופא משליח ב"ד, אביו ורבו שפטורים הרי גם הרופא ירד ברשות דמצוה עשה וירד להצילו וצ"ל דיש חלוק, דזה בא לרפאות והמית ונמצא שלא עשה מעשה רפואה, משא"כ אלה שליסרו באו ויסרו למשפט אלא שלא נצטוו ליסרו כ"כ אבל עבוד מידי דרמי עלה וכו' ואפשר אף למ"ד גבי חטאת דטבד"מ אפילו לא עשה מצוה אלא שהיה בהול על המעשה נמי פטור מודה הוא לענין גלות עכ"ל ודבריו צריכים תבלין דאדרבא בגלות יותר מסתבר לפוטרו דשגגה טובא כתיבי התם. וא"כ אם נימא דטבד"מ אפילו לא עשה מצוה אנוס מקרי אמאי תני בתוספתא הנ"ל, דהרופא חייב גלות עין ביו"ד (סימן של"ו) אע"כ עבד"מ נמי שוגג הוא אלא שנתמעט מחטאת משום דבעינן דומיא דע"ז, אבל בגלות שפיר חייב הרי ראיה מפורשת לדברינו מהתוספתא הנ"ל דטבד"מ שגגת עבירה בידו ולכן חייב הרופא גלות

עוד הבאתי ראיה מסנהדרין (פ"ד ע"ב) רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא (קוץ ישב לו בבשרו רש"י) מר ברי דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא (כויה להוציא לחה ממנה רש"י) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור אי הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק עכ"ל הש"ס, ואם נימא טבד"מ ואפילו לא עשה מצוה אנוס הוא, מאי עבירה היא אם יעשה חבורה לאביו ומה גם הכא עביד מצוה כבוד אב. כי סוף כל סוף הוציא את הקוץ והלחה, אע"כ דטבד"מ שגגת עבירה היא בידו אלא הוא ממועט רק מקרבן ולכן שפיר גזרינן שמא יעשה לאביו חבורה ותהא עבירה בידו ועין בזה

ולכאורה עוד ראיה לזה מהא דאיתא בנדרים (ט"ז ע"ב) ושאין נשבעין לעבר על המצות מהכא נפקא מהתם נפקא, דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות וכו', ומשני חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה (דהאי קרא להרע או להיטיב בקרבן מיירי רש"י ור"ן) וחד למיפטריה מן לאו דשבועה (לא יחל דברו דבלאו מיירי אתי למיפטריה מן לאו דשבועה רש"י ור"ן) וקשה לי אמאי צריך קרא בנשבע לבטל את המצוה כגון שלא לישב בסוכה ושכח שבועתו וישב שם דפטור מקרבן שבועה ותיפוק ליה דטבד"מ ועשה מצוה דפטור הוא מטעם אונס והוא הדבר הצ"ע לפום רהיטא, אכן לפמש"כ דבאמת טבד"מ אינו אלא שגגת עבירה יש בידו ואפ"ה נתמעט מחטאת משום דכל חטאת מע"ז ילפינן ובעינן דומיא דהתם א"כ כל זה אינו אלא בחטאת קבועה הנלמדת מע"ז אבל הכא גבי שבועה דקרבנו קרבן עו"י הוא ואינו נלמד כלל מע"ז, ה"א שפיר דגם טבד"מ חייב ולהכי בעינן קרא דלהרע או להיטיב למיפטרנו מקרבן

ובזה מסולק מה שהעיר, ידידי, בסוף מכתבו וז"ל ומהא דשבועות, דידידעות הטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה היינו שידע שהוא קודש אך שכח דטמא הוא ומסתמא כהן הוא דשרי באכילת קדשים ומצוה הוי וא"כ אמאי לא נפטרהו מטעם טבד"מ למ"ד דפוטר אפי' לא עשה מצוה עכ"ל, ולפי האמור ניחא, דהא באכילת קודש חייב רק בקרבן עו"י ולא בחטאת קבועה וכדתנן (ר"פ ידיעות הטומאה) ובקרבן עו"י גם טבד"מ חייב בו

אולם קושיא זו יש לישבה בפשיטות דאימתי מקרי טבד"מ אלא היכי באמת איכא דבר מצוה לפניו, והיא הסבה המכריחתו לעשותו לטרוד אלא שמפני הטרדה הזאת בא לכלל טעות ונתגלגלה עבירה לידו, ואף מצוה לא עשה, אבל אם באמת אין כאן שום מצוה רק עבירה רק שבטעותו סובר שיש מצוה לפניו ועושה מצוה זה לא נקרא כלל טבד"מ. דאין כאן שום מקום שיהיה ראוי לו להיות טרוד, ובשלמא בלולב שהוציא לרה"ר הרי יש מצות לולב לפניו וכן בעולה שנמצא בין אגפים שיש חטאת העוף לפניו וכן בתינוקות הרי יש תינוק למול לפניו, ובאמת היכי דאין לו תינוק למול מחייב ר"י כמבואר בשבת (קל"ז ע"א) אמרי דבי רבי ינאי רישא כגון שקדם ומל של

ובעיקר ראיתו מב"ק (כ"ו ע"ב) אמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו וכו' לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, והקשה הגרע"א לפי המבואר בתוספות בפרק כלל גדול דנתכוין לתלוש וחתך מחובר מקרי נעשה מחשבתו ופטור רק מטעמא דמתעסק דפטור כעין זה בכל איסורין, ואם נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר בכה"ג בשאר איסורין חייב, ובשבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת, וא"כ הכא דלא ידע מהאבן שהוא בחיקו ולא חשב כלל לעשות מלאכה בלאו טעמא דמלאכת מחשבת הוא פטור דלא גרע מקסבר שהוא תלוש ונמצא מחובר שפטור בכה"ג בכל איסורין, ומתוך קושיא זו הוכיח דמתעסק ששגת עבירה היא בידו, דבאמת הוא מלאכה ורק דמיעטה התורה מקרבן ונ"מ לאיפטיריה ביה בקלב"מ כמו חייבי מיתות שוגגין, אבל היכי דליכא מלאכת מחשבת לאו מלאכה היא כלל ולא מיפטר ביה בקלב"מ ומשו"ה כיון דמסיק הש"ס שם בב"ק לענין נזקין חייב ולענין שבת פטור מוכרח לומר הטעם דמלאכת מחשבת דאי הוי נקיט הטעם מתעסק היה פטור אף מממון משום קלב"מ עכת"ד ע"ש

ונפלאתי עליו הא בכריתות (י"ט ע"ב) מקשה שם אפטור דמתעסק מהא דתנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אתר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ור"י פוטר, עד כאן לא פטר ר"י אלא משום דקסבר טבד"מ ולא עשה מצוה פטור, אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו ר"י מחייב, אמר לו הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב עכ"ל הש"ס, וא"כ אין שום ראיה מסוגיא דב"ק הנ"ל דלעולם מתעסק אין שום עבירה בידו ומ"מ מוכרח הש"ס לומר מטעם מלאכת מחשבת, דהא הגמ' איירי שם בחבלת אדם כדמסיים בנזק חייב בארבעה דברים פטור ובחבלת אדם גם מתעסק חייב א"כ שפיר נ"מ לענין אם היתה החבלה בשבת וכעצתו של הגרע"א, דאי הוי נקיט משום מתעסק היה חייב חטאת משום חבלה בשבת ופטור מממון משום קלב"מ וע"כ אם ברצונו לומר לענין שבת פטור ולענין נזק חייב, מוכרת לינקוט הטעם משום מלאכת מחשבת דלא הוי מלאכה כלל, ולא מיפטר בזה משום קלב"מ, ואע"פ שיש מחלוקת לענין מקלקל בתבורה עי' בשבת (ק"ז) מ"מ שפיר קאמר הנ"מ דשייך לכו"ע, דלענין אינו מתכוין כו"ע מודים דפטור מדאורייתא עין קובץ על הר"מ ריש הלכות שבת.