דעת מרדכי א כ

סימן ה יחקר טעה בדבר מצוה דפטור מקרבן אי מטעם דאונס הוא או לשוגג יחשב ופמורא דקרבן הוא מטעמא אחרינא. תשובה לח"א

מה שהעיר ידידי וז"ל במכתבו אלי, מצינו מחלוקת רבי אלעזר ורבי יהושע בטעה בדבר מצוה (שבת קל"ז ע"א) דהיינו בהיה לו למול אחד בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר. משום דחשיב כאונס ולהלכה פסקינן כר"י דפטור וכמדומה אפילו לא עשה מצוה משום כאנוס הוא, ובאונס לא מתקריא עבירה כלל כדמוכח בכתובות (ג' ע"ב) דפריך ולדרוש להו דאונס שרי, וכן מוכח מדה"ת (ב"ב י"ג ע"א) ד"ה שנאמר לא תוהו בראה וז"ל שם ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה, כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין, דא"כ בכל עבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות וכו' עכ"ל [ובאמנה מדה"ת הנ"ל באמת מוכח עוד יותר דאונס לא חשיב בר חיובא כלל, מדמדמין אותו לעבד גמור שאין חיוב על רבו לשחררו כדי לחייבו במצות. ובאמת דמיונם קשה להולמו דהא אונס אינו אלא פטור, שהאונס פוטרו מחיובו ודומה כאילו עשה וקים חיובו אבל מקרי בר חיובא. ואם היה יכול לסלק מעליו האונס בודאי מחויב הוא בזה וכל טצדקי דמצי למיעבד יעביד, משא"כ עבד גמור שאינו בר חיובא כלל ולא רמי אקרקפתיה שום חיוב וכמו שאין חיוב לנכרי להתגייר, כן אין חיוב בעבד להשתחרר] וא"כ כיון באונס ליכא עבירה כלל אמאי גזרו חכמינו בהזאה, שופר, לולב ומגילה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר מחמת טרדתו במצוה (עי' ר"ה כ"ט, מגילה ד' ועוד) הא גם אם יארע כן שיעבור ד"א ברה"ר נמי לא עבר שום עבירה כלל דטבד"מ הוא, וכדקאמר בסוכה (מ"א ע"ב) רבי יוסי אומר יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פעור, מפני שהוציאו ברשות וכן פסק הרמב"ם (פ"ב משגגות הלכה י') עכ"ד

הערתו מושכלת אמנם ידע נא, כי לשון זה הכתוב במכתבו ''ורבי יהושע פוטר משום דחשיב כאונס'' לשון זה לא מצאתי בשום מקום, ואם מצינו בש"ס טבד"מ פטור, אבל טעמא דמלתא נעלם מאתנו לכאורה. והנה במעט עיון נראה שהוא גמרא מפורשת בשבת (קל"ז) ומשם בארה גם טעמא דמלתא דנא וז"ל הש"ס, ללישנא קמא דפליגי בטבד"מ ועשה מצוה ושניהם לא למדוה אלא מעכו"ם (שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת עכו"ם דכתיב תורה אחת יהיה לכם רש"י) ר"א סבר כעכו"ם מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעבוד ואי עביד מיחייב ה"נ לא שנא, ורבי יהושע התם דלאו מצוה הכא מצוה, וללישנא תנינא קאמר הש"ס התם, ושניהם לא למדוה אלא מעכו"ם וכו' ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה [טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו דאתמר שני בתים בשני צדי ר"ה רבה בר היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טירדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל רש"י] והרי מסוגיא זו מבואר להדיא טעמא דמלתא מדוע פטור בטבד"מ ולאו מטעמא דאונס הוא אלא שוגג גמור הוא ושגגת עבירה בידו אלא שממועט מקרבן, משום דכל חטאות ילפינן מע"ז ובעינן דומיא דהתם, דאלת"ה לא הוי אשתמיט הש"ס הכא שנחית לפרש טעמא דטבד"מ פטור הטעם דאונס: אע"כ דגם הכא שוגג הוא ועבירה יש בידו אלא שאינו בר כפרה משום דאינו דומיא דע"ז, ולל"ק אינו ממועט מע"ז רק היכי דעשה מצוה משום דהלמוד מע"ז קאי על הפעולה הנעשית ע"י הנכשל בעבירה שתהא פעולתו דומה לפעולת ע"ז, עבירה שלימה מכל צדדיה מבלי שום תערובות מצוה, ולל"ב קאי הלמוד על הפועל הנכשל בעבירה, שהעושה העבירה בשגגה לא תהיה מחשבתו אחוזה בטרדות, כמו בע"ז שאינה מצוירת עשיית מצוה מן התורה בעבודתה, אבל היכי שהאדם מוטרד בכונתו לעשות איזה מצוה שוב אינו חייב חטאת גם אם לא נעשית המצוה, כי לא על הפעולות אנו דנין רק על האדם הפועל אבל לכו"ע הטעם דפטורא של טבד"מ משום דבעינן דומיא דע"ז

ובאמת ביותר עוז יש להוכיח מהסוגיא גופא דגם להפוטר טבד"מ מקרבן אינו מטעם אונס דהרי, ידידי, יודה לי דההבדל שבין שוגג לאונס אינו תלוי בהפעולה הנעשית על ידו אלא רק בהאדם הפועל, דהיינו שאם היה להאדם הפועל הנכשל בעבירה להעלות על דעתו שיש עבירה בידו במה שהוא רוצה לעשות אז נקרא שוגג, ואם לא היה לו להעלות על דעתו שיש בזה סרך עבירה אי מטעם טרדת מצוה או מטעם אחר. יהיה מה שיהיה, אז נקרא אנוס כי מצד שקידתו בהמצוה שרוצה לעשות לא ה"ל לעלות על דעתו שיש עבירה בידו למשל, במל את בנו מצד שקידתו במצות מילת בנו לא העלה על דעתו שיש עבירת חלול שבת בידו, וא"כ מה טעם לחלק בין קדם ומל את של אחר השבת בשבת, וקדם ומל את של ערב שבת בשבת אידי ואידי אנוס הוא מטעם טרדתו מהמצוה שמוטלת עליו לעשות, כי ענין אם נעשה מצוה או לא תלוי בנושא הענין במה שנתגלגל לידו לענות בו, וענין שוגג ואונס תלוי רק בהאדם הפועל שנכשל בעבירה ועכצ"ל להאי לשנא דבעינן דוקא עשה מצוה הפטור מחטאת אינו מטעם אנוס אלא משום דבעינן דומיא דע"ז א"כ הוא הדין והוא הטעם גם לאידך לישנא דלרבי יהושע דפטרינן מחטאת אפילו לא עשה מצוה ג"כ אינו אלא משום דאינו דומה לחטאת של ע"ז ובאופן שהסברנו למעלה, דזה ודאי דבר שאין הדעת סובלתו לעשות מחלוקת בזה גופא בין הני תרי לישני בפטור דטבד"מ, דללישנא קמא מטעם דשוגג הוא ולישנא תנינא מטעם אנוס וסתמא דתלמודא דשבת מזכיר בשניהם בסגנון אחד מטעם דבעינן דומיא דע"ז, וע"כ כמו שלל"ק שגגת עבירה בידו אלא שממועט מקרבן משום דאינו דומה בפעולה לע"ז כיון שיש בו תערובות מצוה, ה"נ לל"ב שגגת עבירה בידו וממועט מקרבן רק משום דאינו דומה לע"ז בתכונת הפועל בהטרדו בטרדת מצוה וכאמור, וכיו"ב ממש כתב הגרע"א (שו"ת סימן ח') לענין פטור מתעסק, דבאמת מתעסק שגגת עבירה בידו, אלא שהתורה מעטה אותו מקרא מאשר חטא בה' דפטור מקרבן ונ"מ בעובר עבירה שיש בה מיתת ב"ד ע"י מתעסק דפטור מתשלומין ע"ש שהאריך בפרע זה וה"נ לדעתי כן הוא בטעה בדבר מצוה וכאמור.*) *)אגב אורחא אמרתי להעיר בעיקר חדושו של הגרע''א מהא דאיתא בשבת (צ''ז ע''א) אמר מר אם היו רשויות שלו מותר, לימא תיהוי תיובתא דרב דאתמר שני בתים בני צדי ר''ה רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה. לזה (ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חברו לא הוי שרי שמואל רש"י) ומשני, ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנן נפל ואתי לאתויי עכ"ל הש"ס, ופירש"י דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודלמא לא זריק על הגג ונופל לרשות הרבים דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוין לזרוק לרשות הרבים עכ"ל, ואי במתעסק יש שגגת עבירה בידו ורק התורה מיעטה מקרבן למאי צריך עוד החשש ואתי לאתויי, דאפשר שבתוך כך יזכור ששבת היום הרי משום נפילת רה"ר גופא דשכיחא איכא למיגזור, אעכצ"ל דבמתעסק ליכא שגגת עבירה כלל ומשו"ה מוכרחין להוסיף הגזירה דלמא אתי לאתויי ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגהת כ"ד (סימן ג').