דעת מרדכי א רט

הנדפס מחדש (עמוד ה' סימן רכ"א ורכ"ב) שמביא להקת אחרונים שמפלפלים בפרט זה, וא"כ אם נימא כבוד לאח"מ הוא מדרבנן אז כו"ע מודים שהוא משל אב, ובעיקר החדוש כבוד אב לאח"מ לא יתכן בהוצאת ממון. כיון דבנו יורשו ואין לו עוד משלו כלום, נתכוין בזה לדעת הגרע"א (ש"ת סי' ס"ח) והקדימו החו"י ואינו. תח"י לציין מקומו

ואכתי יש לעיין בזה דהנה מצאתי בב"ח (חאה"ע סי' קי"ח סק"ו) וז"ל אבל בס' המצות צורכי"ר במצות לקדש (סי' קפ"ו) כתב וז"ל נשאל לרבינו חיים ע"ז והשיב כי כבר כתבו הגאונים דאלמנה אינה חייבת לקברו, אבל דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקברו בהן ומפקיעין ירושה דאורייתא, כדאמרינן בפ' נערה שנתפתתה, האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל, כלומר כיון דקבורה מפקיעה ירושה דאורייתא שהיא חלה מיד אחר שמת מקמי ולא מצי יורש לומר דמיד שמת הוריש זכותו בנכסיו ואין עלי מוטל לקוברו יותר מעל כל ישראל אלא יהא נקבר מן הצדקה, אלא אמרינן דנכסיו כבר משועבדין מחיים לקברו בהן מקמי שזכה היורש בנכסים, וכן גבי כתובה כבר מחיים נכסיו משועבדין לקברו בהן בעוד שלא זכתה היא בנכסי בעלה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולפיכך אין שומעין לאלמנה שלא לקברו מנכסיו שאין בהן כדי כתובה, והכי מסתברא אלא שצריך לישב התוספתא (פ"ט דכתובות) דהוא נקבר מהצדקה אלא שקדמה האלמנה והכניסה המטלטלין לרשותה מקמי קבורה, אבל אם המטלטלין הם ברשותו אע"פ שעדיין לא נקבר והאלמנה מוחה מליטול המטלטלין לקברו בהן אין שומעין לה עכ"ל הב"ח וכונתו ע"כ מה שכתב שהנכסים משועבדים לו לקבורה עוד מחיים מקמי שזכה היורש אינו שעבוד ממש, דשעבוד נכסים אינו משכחת לה רק כשיש שעבוד הגוף ואיזה שעבוד יש עליו מחיים לקנות לו מקום קבורה עבורו, אלא באורו הוא כיון עיקר ירושה לקוח הוא אחרי דלמת אין עוד צורך בנכסיו והו"ל להיות הפקר כנכסי הגר ובאה התורה וחדשה שהיורש יורשם, אבל אם הם עוד נצרכים לו למשל לצרכי קבורה, אין הם נפקעים ממנו וממילא ליכא בזה דין ירושה וא"כ אכתי קשה אפילו כבוד משל אב מ"מ יתחייב הבן בהוצאות להוליך את אביו לקברות אבותיו, כיון מה שלצרכי קבורתו אינו יורש ונשאר עוד ברשות אביו המת וקשה אמאי רק שרי להובילו לעיר אחרת אדרבא יהא מוטל על הבן להוליכו למקום קברות אבותיו מטעם דערב לאדם לנוח אצל אבותיו

עוד קשה לי על הב"ח דמפרש להתוספתא משו"ה יקבר מהצדקה איירי שתפסה האלמנה המטלטלין הרי תפיסה לאח"מ לא מהני, שוב מצאתי בס' בית מאיר על אה"ע (סי' קי"ח) וז"ל התוספתא נשנית דלא כהלכתא אליבא דר"ט (כתובות פ"ד) דתפיסה לאח"מ מהני והוא נקבר מהצדקה, ובודאי אף להתוספתא אם קדמו היורשין דהכל שלהם אף לר"ט כמבואר בהמשנה וכו' עכ''ל אבל עדיין איני נוח לי הרי מבואר שם בפרק הכותב רב ושמואל ס"ל לר"ט דמהני תפיסה לאח"מ דוקא שמצבורין ומונחין ברה"ר אבל לא בסימטא, ור"י ור"ל ס"ל אפי' בסימטא, אבל בזה כו"ע מודים אם זכו היורשין לא מהני תפיסה, וכיון לצרכי קבורה עדיין המטלטלין ברשותו של מת ולא פקעו ממנו א"כ איך מהני זכייתה, ואין לומר דוקא מיתמי לא גביא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. אבל מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה הרי מבואר בקצה"ח (סי' ל"ט) למ"ד שעבודא ל"ד אפי' מיניה נמי לא גביא, והא דחייב בתשלומין משום דהרמב"ן כתב בפ' גט פשוט משום פריעת בע"ח מצוה, א"כ נחתינן לנכסי לא מטעם שעבוד אלא מטעם כפיה, כיון שכופין אותו לקיים את המצוה למה יכופו על הכאה, עדיפא טפי לכופו ע"י הורדה להנכסים ע"ש, וכיון דהירידה לנכסיו הוא רק מטעם מצוה שכופין אותו לקיים מצות פריעת בע"ח, א"כ השתא שמת ונעשה חפשי מן המצוה איך יכולה לתפוס מטלטליו אשר נצרכים. לו לצרכי קבורתו. אשר לצורך זה עדיין הוא ברשותו, ובשלמא שנכסיו עוברים ליורשיו מגבינן משום. מצות כבוד אב אבל מיניה מהמת אם על המטלטלין אין שום שעבוד וכל הגובינא רק מטעם מצוה והשתא שמת שחפשי מן המצות איך יכולה לתפוס המטלטלין וצ"ע ואולי נחלק ונאמר הרי מה"ת מהני תפיסתה כיון מה"ת אין למת זכייה בנכסיו אפי' לצורכי קבורתו. והכל שייך ליורשיו ומן יורשיו מהני תפיסה, אלא מדרבנן אוקמיה ברשות המת לצרכי קבורתו ואפקועיה מרשות היורשין, ולכן אין דין דרבנן מהני להפקיע המטלטלין מרשותה אשר שייך לה ע"פ ד"ת ועיין בזה סימן ב ב"ה. מע"כ ידידי חרב הגאון המובהק המפורסם בגדולת תורתו וכו' כש"ת מוה"ר אליעזר יהודה ראבינאוויץ נ"י אבד"ק קלייפעדא יצ"ו וכא"ל שלו' ורב ברכה

אחד"ש ידידי מעכת"ה באהבה, קבלתי יקרתו ע"ד הובלת מתים מעירות אחרות לקברות אבותם, הנה לכאורה הדבר פשוט כמ"ש כתר"ה, דמבואר להדיא דלקברות אבותם מותר להוליך מעיר לעיר, אמנם יש להעיר ע"ז דאפשר דזהו רק כשבני העיר שמת שם רוצין לקוברו גם במקומם אלא שקרובים או מכירים בוחרים יותר בקברות אבותיו שבעיר אחרת, אבל אם בני העיר שמת שם אינם רוצים לקוברו במקומם אלא מכריחין להובילו דוקא לקברות אבותיו, אפשר וקרוב לשמוע שהכרח ומיאון אלו גופייהו הוי בזיון המת ואסור לבני העיר לבזותו

אבל ז"א דהנה לכאורה דז"פ דהא דשרי להוליכו לקברות אבותיו הוא משום דהוי כצוה דאנן סהדי דערב לאדם. להיות נח אצל אבותיו כמ"ש הראשונים ז"ל, וא"כ קשה להיפוך אמאי אמרינן רק דמותר להוליכו לקברות אבותיו. אבל אם: רוצין לקוברו במקום שמת נמי שפיר דמי והרי רצונו להיפוך, ופשוט הוא דרביץ על בני העיר רק חיוב הקבורה בכל מקום שהוא, אבל אין הם מחויבים לקיים רצונו וכיון שרוצין לקוברו בעירם שפיר דמי, וזה די כך לענין שמותר לקוברו בעירם אבל לאסור ההובלה לקברות אבותיו משום בזיון המיאון מלקוברו בעירם אין שום יסוד דכיון דנקטינן דהוי כצוה להוליכו לקברות אבותיו, ממילא אין שום בזיון בהמיאון מלקוברו כאן דאדרבא רצונו זהו כבודו

ולא עוד אלא דיש עוד לחדש דבר בזה, דהא דאמרינן שאין חיוב על אחרים לקיים רצונו ליקברר בקברות אבותיו ומשו"ה מותר לקברו במקום מיתתו שייך רק על אנשים זרים, אבל בנו הא מחויב לכאורה לקיים רצונו מצד מכבדו במותו, אלא שדין הכיבוד הוא רק משל אב וכיון שמת ובנו יורשו א"א להיות משל אב אלא תמיד הוא משל בן ואינו חייב להוציא הוצאות ההובלה

אולם הדבר פשוט דהא דאמרינן משל אב לאו דוקא הוא והענין הוא רק שלא יהיה משל בן כלומר שאינו חייב להוציא משלו, אבל אם אחרים נותנים ההוצאה מי שמצוה לצרכי קבורתו ואין הבן מפסיד ממילא מחויב כבר הבן להובילו לקברות אבותיו מצד כיבוד, וא"כ בנ''ר שהקהלה פלונית נותנת הוצאות ההובלה ממילא מחויב הבן לקיים מצות כיבוד ולהובילו דוקא לקברות אבותיו