דעת מרדכי א רז

במסמרים על העמוד יראה דאסור לסגור הדלת הקטנה שבו, דמ"מ כלו שמלאכתו לאיסור הוה בזה עכ"ל הפמ"ג ועיין. לסימן מא

מה שמעיר א"א זצ"ל כלבים שאינם שלו אין חייב לזונם ולכאורה סתירה לדבריו מהמג"א (או"ח סימן שכ"ד אות ז') שפירש שם להדיא אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מצוה ליתן לו מזונות, ואע"ג החיוב רק משום אורח ארעא (שבת קנ"ה ע"ב) אפ"ה קריא לו מצוה משום והלכת בדרכיך וכו' עי' במחה"ש, אכן הרי מסיק הש"ס שם הנ"מ בדברא אבל במתא לא ופירש"י אי לאו דידיה לא יהיב ליה מידי משום דאתא למסרך וא"כ דבריו של א"א זצ"ל איירי במתא ושפיר קאמר אם יבאו אליו כלבים אורחים אין חייב לזונם כלל. לסימן מ"ב

ע"ד מה שהעיר א"א זצ"ל במצות מילה בשבת מלבד מלאכת חבלה איכא נמי מלאכת קצירה אלא היא משאצל"ג כיון העור הנחתך מהמילה אינו נצרך ואזיל לאבוד עכת"ד הנה במלאכת גזיזה אם דבר הנגזז או הנקצץ אינו נצרך והולך לאבוד אי חשובה למלאכה פליגי בזה התוס' (שבת צ"ד ע"ב) ד''ה אבל בכלי, וס"ל דהוה משאצל"ג והריב"ש (סי' שצ"ד) כתב בסריקת שער ונטילת צפרנים, אע"פ השערות והצפרנים אזלי לאבוד מ"מ הוה מלאכה הצריכה לגופה, ועי' ביו"ד (סי' קצ"ח) בש"ך נקה"כ וט"ז ובס''ט שם ולכאורה הערתו של א"א ז"ל במחלוקת שנויה. אכן ראיתי שמובא בשם הספר מגן אבות שמחלק ואומר ה"מ במלאכת הגיזה, אע"פ שהגזוז והנקצץ אזלי לאבוד מ"מ הוא מלאכה הצריכה לגופה, משום כיו"ב מצינו במלאכת המשכן בעורות תחשים שהגזוזה היתה לצורך העור ולא לצורך הצמר אבל במלאכת קצירה אם הנקצר אינו נצרך ואזיל לאבוד הוה משאצל"ג, ולפ"ז במצות מילה אע"פ שתכלית החתוך להסיר כסוי הערלה על העטרה, מ"מ כיון שהוא מסוג מלאכת קצירה ובקצירה קי"ל היכא דהנקצר הולך לאבוד הוה משאצל"ג. ולא נפניתי לעיין בזה היטב וגם אכמ"ל. לסימן נ"ב

ע"ד קושית המל"מ אמאי בערלות שלא בזמנה אסור לסוך את הקטן הרי סיכה כשתיה מדרבנן הוא ואיסורא דרבנן ספינין לו בידים לשיטת הרשב"א, ותירץ א"א זצ"ל, דיש בזה נמי הנאת כלוי אשר אסורה לזרים ולערלים מדאורייתא ולכן אסור לספותו בידים עכת"ד וקשה הרי הנאת כלוי מותר לערל דלא גרע מכהן עמא דמותר בהדלקת תרומה טמאה ואמאי אסור לסוכו? ונ"ל ה"מ דערל מותר בהנאת כלוי כמו הדלקה, אבל סיכה שהיא כשתיה אוסרתו בהנאת כלוי, ואע"פ סיכה כשתיה מדרבנן הוא, מ"מ כיון דאיסורא דרבנן מתגלגל באיסורא דאורייתא כמו הנאת כלוי אוסרו ליהנות מדאורייתא וכמו דמצינו שאוכל תרומה טמאה מדרבנן פוטרתו מכרת והדרבנן פועל על הדאורייתא לקולא עי' מל"מ (הלכות תרומה) ה"ה הכא דין דרבנן פועל על דין דאורייתא ואוסרו ליהנות בהנאת כלוי ולהכי אסור לספותו בידים ועיין בזה היטב. לסימן סב בענף ב

א"א זצ"ל העיר בסוגיא דשבועות (דף י"ח) משמע בסמוך לוסתה כשנטמאה באמצע הביאה ופירש בא"ח גם האשה חייבת מקתני וחייבין קרבן, ואילו בכתובות (נ"א ע"ב) אמרינן כל שתחלתה היתה באונס וסופה ברצון ואפי' אומרת הניחו לו מותרת לבעלה משום יצרא אלבשה, ותירץ לחייב על הפרישה בא"ח ילפינן מלא תקרב דפירושו נמי לא תיפרוש הוא וכ"מ דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת מקרא ונכרתו הנפשות העושות דלתרוייהו קאמר רחמנא והנאתה ורצונה שויא רחמנא למעשה וכל זה באיסור נדה וכל עריות ילפינן מהיקשא דר"י אבל בטומאת אשה לבעלה אזלינן בתר הסברא דרצונה בסוף ביאה לאנוסה חשובה דיצרא אלבשה ומותרת לבעלה עכת"ד

לא זכיתי להבין את דבריו הקדושים אם על כל עריות חייבין על פרישה בא"ח משום דילפינן בהיקשא דר"י מנדה, אז גם א"א בכלל היא דאשת איש נמי הוקשה לכל עריות שבתורה דנלמדת נמי בהיקשא דר"י, כמבואר בקידושין (ס"ז ע"ב) וא"כ א"א שנבעלה ביאה אסורה ע"י פרישה בא"ח צריכה להאסר לבעלה כמו שנבעלה בהעראה, ואע"פ א"א שזנתה אסורה לבעלה משום אחרי הוטמאה (ר"מ הלכות גירושין פי"א הי"ג) ולאו זה אינו נכלל בתוך העריות, אבל לאו זה הוא רק תולדה מאיסור א"א כלומר אם נאסרה לבעלה אז מתהוה הלאו אחרי הוטמאה, אבל סבת הלאו הוא איסור א"א וכיון דפרישה בא"ח אסורה בא"א כמו ככל עריות, א"כ אכתי קשה אמאי אינה אסורה לבעלה בתחלתה באונס וסופה ברצון, דכמו בכל עריות לא אמרינן יצרא אלבשה על סוף ביאה ה"ה לא נימא גם באשת איש ותאסר לבעלה

ועוד על עצם הלאו אחרי הוטמאה מסתפקנא טובא אם אינו נכלל גם בתוך כל העריות, דאמרינן (יבמות י"א ע"ב) צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות, ופירש"י דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכתיב אל תטמאו בכל אלה, וכמו דהוקשה לכל עריות לענין צרת סוטה ה"ה הוקשה לחייב עליה על פרישה בא"ח דאין גז"ש למחצה וצע"ג

אגב אורחא אמרתי לציין כאן מה שראיתי בספר חדש שהקשה אמאי התירו לעשות אבנט שהוא מכלאים ל"ב אמה אורך, כיון מה"ת סגי בודאי שיכרוך את גופו רק פעם אחת, והרי נהנה מכלאים שלא לצורך, ומ"ש דאמרינן כשהיה יכול לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה שחייב עכת"ד, ול"נ כלאים אין החיוב משום שגופו נהנה אלא התורה אסרה הלבישה שלא יהא לבוש בגד כלאים, ומה דתנן (כלאים פ"ט מ"ה) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אינו אלא לסמן לדעת מהו לבישה ואמרינן היכי שאינו נהנה אינו מקרי לבישה אבל הנאה גופא בכלאים אינו האיסור ועי' ביד המלך (מ"א פ"ט פי"ג) ובבית הלוי ח"א וא"כ החלוק מפולש דשאני עריות דהנאה הוא האיסור (עי' קידושין כ"ב ע"ב ומ"ג ע"א) וא"כ כשיכול לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה הוא חייב דדמיא כמו שמוסיף על האיסור בכמות, ואפי' אם נחליט שבעריות האיסור הוא המעשה ולא הנאה כמבואר בסימן זה ''בדעת מרדכי", מ"מ כיון דאחשביה רחמנא הנאת האשה למעשה (עי' ב"ק ל"ב ע"א בתוספות) חשיבא הנאה בעריות ואסור להוסיף על הנאה, משא"כ בכלאים האיסור הוא הלבישה, ומאי נ"מ אם לבוש בגד ארוך או קצר סוף כל סוף הוא רק חדא לבישה, ועי' בעמודי אור (סימן ס"ד) שנסתפק כיו"ב אם מותר להוסיף חוטי צמר בבגד פשתן של כלאים והעיר ג"כ מסוגיא דשבועות הנ"ל ולסוף מסיק שמותר להוסיף חוטים להביא ראיה לזה מתוספות (מנחות מ' וכתובות מ') ועי' בעיו"ט (סי' א' צו וסי' קכ"א).