דעת מרדכי א רו

שלו לאחר שימות האילן כיון דהשתא שייך אלא לבעל האילן א"כ חזקתו דנעל גדר ופרץ לא מהני ליה, ועכצ"ל שאין לבעל אילנות בקרקע כלום אפי' בחיי אילנות א"כ לימא לו עקור אילנך שקול וזיל אפי' מחיים עכ"ל

ולכאורה יש לדקדק פן החזיק לראשונה בעל הקרקע וקנה כל הקרקע אף שתחת האילנות לאחר שימותו ואח"כ החזיק בעל האילנות וקנה אותם עם הקרקע שתחתם עד שימותו וצ"ל מלשון הש"ס דקאמר זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע משמע לראשונה קנה בעל האילנות: אכן לפי האמור בעל הקרקע קונה גם הקרקע שתחת האילנות לכשימותו אפילו לחכמי ספרד כיון החזקה עשה בקרקע אשר גם הפירות קונה אותן מיד א"כ חזקתו משתרעת גם על הקרקע אשר תחת האילנות אע"פ שהפירות שייך לאחר, כי דוקא לעשות חזקה במקום אשר הפירות אינם נקנים מיד א"א לחכמי ספרד אבל מ"מ גם קרקע כזו נקנית בחזקה ע"י מקום אחר מטעמא סדנא דארעא חד הוא

והנה נראה לי אפילו לחכמי ספרד אשר ס"ל שדה המושכרת אינה נקנית בחזקה לאחר אבל לשוכר גופא גם היא נקנית בחזקה וכיו"ב כתב האו"ש שם להקשות על התוס' (בגיטין כ"א ע"א) ד"ה ואיבעית, דמבואר שם אשה יכולה להפקיר חצרה אע"ג דקנוי לבעל לפירות ושום אדם לא מצי לזכות בו ותירץ שא"ה דבעלה יכול לזכות בו עכת"ד

ולפענ"ד לא נראה לי החלוק בין אחר לשוכר גופא, הרי מבואר הוא במל"מ דחכמי ספרד הוסיפו לומר אפילו נתן השוכר רשות למחזיק לקנות בחזקה נמי לא מהני וכונתם ע"כ לא מיבעיא בע"כ של שוכר בודאי אינו מהני דדומה כמו שעושה חזקה בלי רשות הבעלים דלאו כלום הוא, אלא אפי' עושה החזקה ע"פ דעתו של השוכר והסכמתו נמי לא מהני משום דתקון חזקתו לאו לטובתו של המחזיק והנאתו וא"כ איך מועילה חזקתו של שוכר הרי הוא מחזיק בשלו דאיזה סימן הוא של בעלות אשר בלא"ה הוא בעליו של השדה ובשלו הוא עושה תקונו, וכמו דאין חזקה מעילה בשדה מושכרת משום דאינו נזכר סימן בעלות במקום שכור ה"ה לא יועיל אף לשוכר גופא דאינו ניכר שום סימן בעלות מחדש דרוכש דבר אשר לא הוה שייך לו עד עתה, כיון בלא"ה שוכר רשאי לעשות אף אם לא היה קונה הדבר הזה לחלוטין ודבריו צריכין עיון

וע"ד עצם קושיתו של א"א ז"ל דנוקא הקרא איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו בשביתת בהמתו שאביו מצוהו ליתנה לעכו"ם להביאהו פירות ולשיטת הר"מ רק על עשה בלבד הוא עובר ולא כשיטת הלבוש דעובר נמי אלאו למען ינוח שורך וחמורך וסד"א דדחי משום דהוקש כבודם לכה"מ קמ"ל דלא דחי, וע"י זה נרויח לסלק קושית הש"ס ונליף מהכא דלא דחי באמת אין עשה דוחה עשה עכת"ד. ול"נ לתרץ בפשטות דאיתא ביבמות (ה' ע"א) דתניא זקנו מה ת"ל, לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן ת"ל זקנו ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ללאו השוה בכל, ואכתי איצטריך סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו לאו שאין שוה בכל לא דחי קמ"ל דדחי וכתבו התוס' ד"ה ואכתי, הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ול"ת, ל"ת פאת זקנם לא יגלחו ועשה קדושים תהיו דמראשו לא שמעיין אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי עשה ול"ת, דשא"ה דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל כדאמרינן בנזיר (נ"ח), וא"ת נלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאשב"כ וכו', ותירצו דלאו ועשה דגלוח הוה טפי שאין שוה בכל שאין שוה בכל נשים, אבל אלמנה לכה"ג האשה עושה איסורא כמו הכהן הבא עליה, וי"מ תירצו דא"א ללמוד מזקנו דשאני מצורע דגדול השלום עכת"ד ע"ש

והנה הר"מ פסק דמצורע בימי חלוטו מותר בתשה"מ א"כ מוכרח לתרץ כתירוץ קמא של התוס' וממילא מוכח היכי דהאשה אינה מצווה אז העשה נדחית דדמיא לעשה ול"ת דגלוח מצורע כהן דנדחית נמי ועי' בספר מלא הרועים (אות ע' סי"ב) ואפילו להי"מ דפליגי ע"ז ה"מ בדאיכא ל''ת ועשה ביחד אע"פ שאשב"כ מ"מ אינה נדחית, אבל משה שאשב"כ בלבד נמי יודו דנדחית מפני עשה השב"כ, דעצם הסברא מפני מה אין עשה דוחה עשה משום מאי אלומיה האי עשה מהאי עשה, אבל כשאחת שוה בכל והשניה אשב"כ הרי ראשונה עדיפא מהשניה ודוחה אותה

ולפ"ז דעשה השוה בכל דוחה עשה שאשב"כ א"כ שביתת בהמה להר"מ אפילו מנהיגה בקול אינו עובר אלא בעשה בלבד הוי עשה שהזמן גרמא וממילא נשים פטורות עליה, ועי' במנחת חנוך (מצוה ל"ב אות ל"ט) שהאריך בפרט זה וכבר הקדימו בזה תורע"א (שבת אות ע"ד והפמ"ג) וכיון דנשים אינן מצוות על שביתת בהמה א"כ עשה דשביתה אינה אלא עשה שאינה שוה בכל וממילא היא נדחית מפני עשה כבוד או"א השב"כ, ולכן לא נרויח כלל אפילו אם נוקמא הקרא איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו שאביו מצוהו לעבור על שביתת בהמתו וקמ"ל שלא ישמע לו דאכתי תשאר קושית הש"ס הרי קי"ל דעשה השב"כ דוחה לעשה שאשב"כ ומהכא גלמוד דלא דחי

אכן י"ל הקושיא בפשטות ואפי' אי נימא דעשה השב"כ אינה דוחה לעשה שאשב"כ אע"ה א"א לאוקמא הקרא בשביתת בהמה דאיתא בקידושין (כ"ט ע"א) איש אין לי אלא איש. אשה מניין כשהוא אומר איש או"א תיראו הרי כאן שנים, וכיון דהקרא מיירי בין בגברי ובין בנשי וא"כ תינח איש דמצווה על עשה דשביתה משו"ה אינו מחויב לשמוע בקול אביו דכבוד המקום עדיפא אבל אשה דפטורה על עשה דשביתה אמאי לא תציית למצות אביה, ומהקרא משמע אפילו היא אינה מחויבת לשמוע בקולו דכתיב איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו והרי כתיב תיראו אשר שנים במשמע ומשו"ה א"א לאוקמה בעשה דשביתה

וכעין זה אפשר להקשות שאביו מצוהו לצום בשבת ואע"ג כבוד אב אינו אלא במאכילו ומשקהו היכי שהנאהו מ"מ אם יש לאביו קורת רוח מתעניתו כגון למירמא אימתא אאינשי ביתיה נמי מקרי כבוד עי' בחוד"ה רב יהודה (קידושין ל"ב ע"א) ותענית בשבת ויו"ט הוא בטול מ"ע של עונג והוא בכלל מ"ע עצרת תהיה לכם חציה לה' וחציה לכם וככל מ"ע שהז"ג האשה פטורה, זולת בשבת אשה נמי חייבת במ"ע של עונג כיון דמחויבת היא בקדוש מהיקשא דזכור ושמור אז היא מחויבת בכל מ"ע דשבת עי' שו"ת רע"א (סי' א') וסד"א אמינא דישמע לאביו משום דהוקש כבודם לכבוד המקום קמ"ל דלא דחי וצ"ע וכיו"ב יש להקשות מתוספת שבת אשר כמה ראשונים ס"ל שהוא מדאורייתא והמחבר (סי' רס"א) הביא זה בשם י"א והמג"א שם הוסיף בזה"ל והוי מ"ע דאורייתא ועי' בבאור הגר"א ועי' בתוד"ה ר"י (ר"ה ט' ע"א) ואביו מצוהו לעשות מלאכה להנאתו בתוספת שבת וקמ"ל דלא דחי ואכמ"ל. לסימן לו

א"א זצ"ל מוכיח מה שאוסר הפמ"ג בא"א סגירת הדלת של עששית ופתיחתה משום דמלאכתו לאיסור, לא מבעיא שהעששית תלושה אלא אפילו היא מחוברת לכותל נמי אסור עכת"ד, ומצאתי שמפורש הוא בדבריו (מ''ז סק''ח) וז''ל ובאותן כלי זכוכית לאטערגין שנותן נר בתוכו, לא מיבעיא אם הוא תלוש דאסור לטלטל הוה כלי שמלאכתו לאיסור, ואפילו קבע