דעת מרדכי א רה

עוד החליט המק''ח שם, דהפקר ליום או לשנה דמצינו בנדרים (מ"ג) דמהני באורו הוא, אם לא יזכה אחר בזמן ההוא יוחזר לבעליו בלי זכייה, אבל כשזוכה אחר בתוך הזמן המופקר הוא זוכה לעולם ומחזק את דבריו ע"פ הסמ"ע (סי' רע"ג) שכתב שם דהפקר לזמן נלמד משמטה דהוי הפקר דק לשנה אחת ומי שזוכה הוא זוכה לעולם וה"ה דהפקר לזמן שזוכה לעולם עכת''ד אע"פ שעצם הדבר הוא מפורש כך בפירוש הרא"ש בנדרים על אתר, מ"מ ראיתו מהסמ"ע תמוה לי הרי פירות שביעית לעולם הם הפקר אפילו אחר שביעית ואינו ראיה להפקר לזמן, ואם מייתי ראיה מארעא דשביעית דרחמנא אפקרה רק לשנת השמטה, הרי אפילו אם נרשה לעצמנו לומר בשפה שמשתמש בארעא דשביעית ללקיטת הפירות בשלו הוא משתמש וכחצר השותפין דמיא, אכתי הוא ראיה מזה להיפך דבהפקר לזמן אינו זוכה לעולם כמצינו בארטא דשביעית דאינו רשאי להשתמש אלא בשנת השמטה וגם זה אלא בשעה שיש פירות בשדה או באילן

ומה שרצה א"א ז"ל להעמיס בדבריו של ר"פ דס"ל דהפקר לזמן הזכייה היא מוגבלת עד הזמן ההוא ואח"כ חוזר לבעליו בלי זכייה ולכן במפקירה ליום השבת ליכא למיחש למידי, ליום השבת היא מושכרת לעכו"ם ואחר השבת שוב היא חוזרת לבעליו עכת"ד וקשה לכאורה לאיזו דבר מועיל הפקרו ומהו מפקיר, וי"ל שמפקיר את הגוף ליום השבת והעכו"ם אולי רשאי להורגה ולאוכלה, אע"פ שהפקר לזמן הוא אבל עדין תמוה אכתי יש לחוש פן יזכה העכו"ם גם הגוף בשבת ויהרגנה ויאכלנה ואז אין לו מה להחזיר, וי"ל דאין לחוש לזה אחרי שהיא נצרכת לו לעבודה לא יהרגנה ולחוש פן יעשה זאת סמוך לערב כשעבד בה מלאכתה ז"א הרי היא שכורה לו גם לאחר השבת ונצרכת היא לו גם לימי החול ואכתי יש להשיב הרי בעי בהפקר שיהא לעניים ועשירים כשמטה וכאן אינו יכול לזכות בה אלא העכו"ם בלבד ואין זה הפקר כלל, לק"מ כי מה שאחר אינו יכול לזכות אינו משום שהמפקיר שייר לעצמו אלא מפני שהיא שכורה לעכו"ם וכיון דהעכבת הזכייה אינו מחמת המפקיר מקרי שדמיא לשמטה והוי הפקר וכעין שהסביר א"א ז"ל ההפקר בעבד עברי ע"ש בפנים

וכיו''ב מה שכתב הקצה"ח (סי' רנ"ח) דהמשכיר יוכל להפקיר משך ימי השכירות כיון דלא שייר הפירות לעצמו, מוכרחין ג"כ לומר דהפקרו הפקר משום דהשוכר גופא יכול לזכות לעצמו, אע"פ שאחרים אינם יכולם לזכות כאמור לעיל ומובן מאליו הפקר כזה אשר אין שום איש מצי לזכות בו אין זה הפקר, ומצאתי באור שמח (הלכות מכירה פ"א ה"ח) שמביא את הירושלמי (גיטין פ"ז ה"ג) דאיתא שם דאין יכול להפקיר שדהו גופו מהיום ופירות לאחר למד אשר נלאו כל חסמי לב לפרשו, דמ"ש דיכול למכור גופא מהיום ופירות לאחר הלמד ולהפקיר אינו יכול גופא מהיום ופירות לאתר למד (שו"ת רע"א סי' קמ"ה וקצה"ח סי' רנ"ח) ומפרש את כונת הירושלמי ע"פ שיטת חכמי ספרד המובא במל"מ (הלכות מכירה פ"א ה"ח) דס"ל במשך זמן השכירות אין המשכיר יכול למכר שדהו וביתו ע"י קנין חזקה, וא"כ לשעת הר"מ דמפקיר לבין עצמו אינו הפקר מדאורייתא משום בעינא לכהפ"ח שאחד מצי לזכות וכ"ש אם מפקיר גופא מהיום ופירות לאחר למד דאין שום אדם מצי לזכות כיון דאין מועילה בזה חזקה דאין הפקרו הפקר עכת"ד ע"ש

ונ"ל, לחדש אפי' לחכמי ספרד דס"ל דא"א לעשות קנין חזקה בשדה השכורה, אבל כשמוכר שתי שדות ואחת שכורה ועשה החזקה בשדה אשר אינה שכורה אז מהני חזקתו גם לשדה השכורה, כיון דקי"ל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן כשנתן לו דמי כולן דסדנא דארעא חד הוא. ובאורו הוא לא מחמת שחשיב הגדר שעשה בשדה אשר היא ביהודה כאילו עשהו בשדה אשר וכיו"ב נמצאת בגליל, הרי המציאות מכחשת זה ועוד הרי קי"ל בנכרי הגר אם החזיק באחת לא. קנה כולן ובתוספתא (פ"ב מובא ברא"ש פרק חזקת הבתים סימן ס') מבואר להיפך אפילו בנכסי הגר אם החזיק באחת קנה כולן ותירץ הרמב"ן דהתוספתא איירי שהיו השדות סמוכות או בשעה שנדר החיצונית ממילא נעשית גדורה גם הפנימית ע"ש. וע"כ במכירה היכי דנתן דמי כולן דמהני חזקה אחת לכולן מיירי אפילו היכי דהגדר לא מהני כלל לשדה הפנימית ודבר פשוט הוא, וטעמא דמלתא הוא דכל השדות חשובות כשדה אחת גדולה ותקון מהחזקה אינו נצרך להעשות בכל רוחב השדה וארכה אלא סגי שעושה איזה תקון באיזה שורה של שדה וכיון סדנא דארעא חד הוא דמיא כמו שהשורה שבה התקון מחוברת לשדה המכורה הנמצאת במדינת הים. וא"כ ה''ה לחכמי ספרד כשמוכר שתי שדות ואחת מהן שכורה ועשה החזקה בשדה שאינה שכורה אז קונה גם השכורה כיון חסרון העיקרי מה שאינה מועילה חזקה בשדה השכורה משום דהתקון לאו לטובתו ולהנאתו של המחזיק אלא עולה בחשבון הרכוש של השוכר ואין זה סימן בעלות, משא"כ כעושה החזקה בשדה אשר אינה שכורה לאחר אז ע"י סדנא דארעא חד הוא מתפשטת החזקה גם על השכורה, כיון דאין צריך שיעשה התקון בכל רוחב השדה וארכה אלא סגי אם מיתחזי כסימן בעלות באיזה קצה של שדה והכא השדה שאינה שכורה חשיבא כקצה השדה של השכורה ובקצה השדה אשר אינה שכורה שפיר מעילה בה חזקה וממילא מהני החזקה גם לשדה השכורה

ואין להשיב ולומר אימתי אמרינן סדנא דארעא חד הוא אם כל שדה ושדה ראויה היא בפני עצמה לקנין חזקה אז סגי אחת לכולן, אבל שזה שכוחה שאינה ראויה באותה שעה לקנין חזקה אז לא מהני חזקה עבורה ע"י אחרת, ז"א הרי גם שדה שכורה יכולה להמכר ע"י קנינים אחרים כמו כסף שטר וחליפין אלא עיקר חסרונה מה שאינה מהני בה חזקה משום שהתקון שעושים בה לא מיתחזי כסימן בעלות כיון שלא לטובתו ולהנאתו של המחזיק הוא אלא להשוכר, אבל כשעושה הסימן בעלות ע"י חזקה במקום אחר אז מתפשט סימן בעלות גם עליה כיון דלא צריך שיעשה הסימן בעלות בכל רוחב השדה, ודמיא חזקה שעושה בשדה אחרת כדי לקנות את שדה השכורה כמו שמוכרה בקנין כסף וחליפין שמהני אף לשכורה

ואם הנחתנו האמורה כאן נכונה הוא אז הפירוש בהירושלמי מהאו"ש אינו מתקיים דלפי דבריו משו"ה לא משכחת לה הפקר בשדה גופו מהיום ופירות לאחר זמן, משום לחכמי ספרד לא מצי שום איש לזכות בה ע"י חזקה כיון ששייר הפירות לעצמו ולפי אמרינו הרי משכחת לה זכייה בהפקר גם בכה"ג דהיינו שיפקיר חצי שדה לגמרי הגוף וגם הפירות מיד, או שהיה חצי שדה כבר מופקר והחצי השני יפקיר גופו מהיום ופירות לאחר למד כי גם בהפקר קונה שדה אחת בחזקה אחת ואמאי החליט הירושלמי בהחלט דלא משכחת בהפקר גופו מהיום ופירות לאחר למד

ועפ"ז אמרתי להעיר על הקצה"ח (סי' רט"ז) עמש"כ אהא דאיתא (ב"ב ל"ז ע"א) זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע, ופריך רב פפא א"כ אין לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה בטל הקרקע לבעל האילנות עקור אילנך שקול וזיל, אלא אמר רב פפא זה קנם אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע ופירש הרשב"ם דאיירי שמכר לשנים וכ"א החזיק בשלו כגון דרפק פורתא ובעל אילנות פשחינהו, והקשו התוס' א"כ אמאי פריך שקול אילנך וזיל הא מ"מ אית ליה עד שימות האילן כמו בקונה שני אילנות, וביאר הקצה"ח ע"פ שיטת חכמי ספרד הנ"ל שבתוך זמן השכירות א"א לקנות ע"י קנין חזקה, וז"ל ואי נימא דיש לבעל אילנות בקרקע עד שימות האילן א"כ היכי קנה זה שהחזיק בקרקע להיות הקרקע שתחת אילנות