דעת מרדכי א רד

ב) ע"ד חדושו של הח"ס באוכל בביתו של ע"ה לא הותר דמאי לעניים משום בביתו הוי קבוע וכל קבוע כמע"מ ולכאורה סתירה לזה מהא דאיתא (בחולין ז') איקלע ר' פנחס בן יאיר רמו ליה שעריה לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל, נקרינהו, לא אכל, אמר להו דלמא לא מעשרן עשרינהו ואכל, אמר ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים, ומי מחייבא והתנן הלוקח לזרע ולבהמה וכו' פטור מהדמאי עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל ומי מחייבא מאכל בהמה הנלקח מע"ה כלום גזרו עליו משום דמאי ואע"פ שאילו ודאי לא עישרו היה מחייב לעשר על ספק מיהא לא גזור דתנן הלוקח מע"ה פירות מן השוק לזרע ולבהמה אע"פ שהזרע ומאכל בהמה בכלל שאר תבואה הן וחייבין במעשרות לא גזרו עליהם משום דמאי דמסתמא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולא החמירו כל כך עכ"ל וקשה כיון כל ההיתר נוסד על רוב ע"ה מעשרין הם אבל בביתו של ע"ה דיש ע"ז דין קבוע דהוי כמע"מ לא הקילו ואסרו אף לעניים לאכול וא"כ ה"ה דאסרו נמי ליתן לבהמה כיון דהוי ספק השקול, אע"כ אפילו בביתו של ע"ה הותר לעניים לאכול דמאי ולא חלקו בין לוקח מן השוק או לאכול בביתו וא"כ שפיר קפריך הש"ס הרי בהמה לא גזרו על הדמאי וצ"ע ועיין בזה לסימן ל'

א) ע"ד חדושו של הצל"ח (פסחים כ"ח) הא דאמרינן אין היקש וגז"ש למחצה היינו שצריך ללמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד, אבל לא משוינן שני הצדדים זה לזה בכל מילי וא"א זצ"ל מסיק עוד במד"א היכא דיש סברא לחלק אבל היכא דליכא סברא בודאי ילפינן זה מזה וזה מזה לכל מילי עכת"ד

ומצאתי ראיה מפורשת לדבריו בתוספות (נזיר מ"ח ע"א) ד"ה הכי גרסינן אשכחן כה"ג, דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן תימא תיפוק ליה מגז"ש דאמו אמו כמו שאנו לומדים כה"ג מנזיר לענין נגעם וזיבתם ה"נ ניהדר ונילף נזיר מכה"ג לענין מת מצוה דאין גז"ש למחצה, נראה למהר"ף אי לאו דנפקא לן מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא הוה אמינא דכולה גז"ש דאמו אמו אתיא למת מצוה אבל לענין למעוטי נגעם וזיבתם בין בכהן הדיוט ובין בכה"ג כיון דמצורע איתקש למת דהוה ליה כעוקר קרא ממשעותיה ע"י גז"ש להכי איצטריך למילף מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא עכ"ל התוס', הרי מפורש הוא אלמלא הסברא דמצורע איתקש למת הוה ילפינן נזיר מכה"ג לענין מת מצוה כמו שאנו לומדין כה"ג מנזיר דאין גז"ש למחצה ומקשינן הצדדים זה לזה לכל מילי

, וכעין זה מצינו בב"ק (קי"א ע"א) וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש: הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן והדיוט מהקדש מה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט נמי אין חומש מעכב עכ"ל הש"ס אע"פ שאין כאן לא היקש ולא גז"ש מ"מ נראה דמסתבר להקיש הצדדים לכל מילי ועין בזה

אכן בעיקר חדושו של הצל"ח מצאתי בספר קדושת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (סי' כ''ה נ"ט) שמביא בשם הי"מ המביא להקת אחרונים שפליגי בזה והרב מדות אהרן ובעל הליכות עולם ועוד ס"ל דמקשינין הצדדים לכל מילי ע"ש

ב) מה שהביא א''א זצ"ל בשמי שם (אות ג') היכי שהרשות לבחור לא מקרי חומרא מצאתי עתה שמפורש הוא כעין זה בתוספות (נזיר מ' ע"ב) ד"ה דמצוה, וז"ל ואי קשה מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם וי"ל דלא דמי דודאי לעיל דבעי להטעין תער למצורע ולא שאר משחיתין פריך שפיר מה לנזיר דין הוא שיהא טעון תער לתגלחתו שכמו כן חומרא אחרת בו שקרבנו טעון לחם, אבל הכא דלא בעינן למילף להטעין תער במצורע מתגלחת דנזיר רק שהרשות יהיה בידו להעבירו בתער כמו בשאר משחיתין ולא שייכא כלל ההיא פירכא דלא בעינן למילף חומרא מנזיר עכ"ל התוס', הרי מפורש היכי שיוכל לבחור לעצמו לא מקרי כלל חומרא כי אינו מטילין עליו שום חומרא אלא מוסרים לו ברשותו לעשות כטוב בעיניו והוא נכון. לסימן לג

בפנים מובאה שיטת הרז"ה (סוף ר"ה) דס"ל תפש"י ותפש''ר שתי מצות הן ואפ"ה כיון דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך תכף לתפש"י תפש''ר כדי שתהא הויה אחת לשתיהן ע"ש וקשה לי ע"ז מהא דגרסינן ברכות (מ"ב ע"א) אמר רו שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה וא"כ לחשוב נמי תכף לתפש"י תפש"ר, בשלמא לאלה דס"ל דתפש''י ותפש"ר חדא מצוה היא י"ל דחשיב רק אלה אשר באמת הם נבדלים זה מזה כמו סמיכה ושחיטה או גאולה ותפלה או נטילת ידים וברכה שהמכוון הוא לפירש"י מים אחרונים שאתיא לרחוץ מלח סדומית מהידים שמסמא את העינים אשר אין שייכות לברכת המזון וגם אם נפרש נט"י כאן הוא מים ראשונים עי' בגליון הש"ס, וברכה הוא סעודה, מ"מ גם ביניהם אין שום קשר לאמר שא"א להפסיק בין מים הראשונים לסעודה ומשו"ה צריכה לאשמענין דמ"מ צריכא תכיפות, משא"כ בתפש"י ובתפש"ר שהוא חדא מצוה פשיטא שצריכה תכיפות כי אטו צריך לאשמעינן דאין צריך להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה אבל לשיטת הרז"ה דתפש"י וש"ר שתי מצות הן ומ"מ צריכה תכיפות קשה יחשב נמי זה בין אלה אשר צריכה תכיפות, וי"ל לפ"מ שראיתי בהגהת הש"ס במצפה איתן שתירץ על קושית התוס' (לקמן נ"ב) וכתב דלא חשיב רק אלה שיש מתן שכר כדאיתא (מ"ר ואתחנן) סמך ושחט יהא מובטח שקרבנו נתקבל ואם נטל ידיו ובירך מיד יהא מובטח שלא יבא שטן מקטרג בסעודתו ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מיבטח שתפלתו נשמעת גם קושיתי זה על הרז"ה מתורצת ועיין לסימן ר"ה

מה שהקשה אאמו"ר זצ"ל על הב"י (או"ח סי' רמ"ו) דכתב בהשכיר בהמתו לעכו"ם אם הפקיר ליום השבת אין אחר יכול לזכות בה כיון דשכורה היא לעכו"ם על יום השבת, ואמאי א"א לזכות בה הגוף מהיום מהפירות ככלות ימי השכירות הרי קי"ל המשכיר מוכר וגם משכיר בתוך ימי השכירות עי' בחו"מ (סי' שי"ב) עכת"ד ומצאתי שהעיר בזה המק"ח (הלכות פסח סי' תמ"ח אות ט') ד"ה ולפמש"כ וכו' בסופו ומתוך קושיא זו יצא לחלק ולחדש דוקא להקדיש שהוא נתפס בדבור או למכר בכסף יכול המשכיר במשך ימי השכירת אבל ע"י קנין משיכה או חזקה בגוף המושכר אינו זוכה הלוקח ע''ש, אכן כבר הקדימו בזה המ"א (הלכות זכיה והפקר סימן ב') וכתב שם באמת אם אחר משך את הבהמה קונה אותה אף ששכורה היא לעכו"ם אלא לא חיישינן לזה כיון שנמצאת היא ברשותו של עכו"ם אינה מזומנת כל כך לזכיה וכעין שכתב הגרע"א, אבל א"א ז"ל הוכיח היטב מלשון הב"י משמע דלא מהני בה זכיה. ביום השבת ועיין בזה.