דעת מרדכי א רב

ומענין לענין באותו ענין אמרתי לישב הרש"י בחולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה אלא בשחיטה וכו' וז"ל אפילו ההיא דשחוטה ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת עכ"ל רש"י, והעירו בזה רבים הרש"ש במקומו והנו"ב בצל"ח החדש על מס' חולין, דמשמע מהכא בבהמה בעי תרווייהו הן הריגה והן שרפה, דאל"ה היכי משכחת בצפור השחיטה שרפה, וע"י זה מדויקים היטב דברי התוס' ד"ה למעוטי צפורי עיהנ"ד וכו', וז"ל וצ"ע בבהמת עהנ"ד אם עבר והקדישה והקריבה, אם הוא קרבן כשר, כיון דלשרפה קיימא עכ"ל וכן הגיה המהרש"א לשרפה קיימא ע"ש ובגליון הוגה בצדו צ"ל להריגה ולפ"ז הגה' זו למותר דגם שריפה איכא בבהמה ומצאתי שהקדימני בזה הרש"ש ע"ש, אבל באמת מלתא דתמיהא היא דליבעי הן הריגה והן שרפה בבהמה

? אכן לפי האמור למעלה ניחא הכל, באמת בבהמת עיהנ"ד איכא רק הריגה ולא שרפה והגה' בגליון התוס' נכונה תחת ''שרפה'' בבהמת עיהנ''ד צ"ל ''הריגה", אבל רש"י איירי בצפור של עיר הנדחת, אשר בירושלמי עלתה בתיקו באיזה מיתה חיה ועוף נידונים, וכיון דספיקא דאורייתא הוא מחויבין לקיומיה תרתי, הן הריגה והן שרפה והלכך נקט רש"י בצפור עיהנ"ד אחר שחיטה שהיא הריגה ג"כ שרפה, ואין לומר דאפילו ספיקא הוא באיזה מיתה צריך להנדון, אפ"ה דיו במיתה אחת או הריגה או שרפה, דהא כתיב הכה תכה דרשאי להמיתה בכל מיתה, אם אינו יכול להמיתה במיתה הכתובה בתורה, ולמה צריך הריגה ושרפה ביחד, ז"א דלוא היתה הכונה בעונש של שרפה רק כדי להמיתה, אז היה סגי בדיעבד אף בהריגה לבדה סוף סוף קיים את הקרא הכה תכה בכל הכאה, גם בהריגה, אבל עונש שרפה לאו למיתה לבדה אתי, אלא גם לבער את הדבר מהעולם, והראיה אף בלתי בע"ח נידונין ג"כ בשרפה, וא"כ עוף וחיה אם דינם בשרפה ונהרגו עוד לא נתקיים בזה הבעור מהעולם וצריך עוד שרפה, אבל שרפה בלי הריגה סגי עכ"פ, סוף סוף הומתו וכתיב הכה תכה בכל הכאה וא"כ הכא בצפור מצורע שמחויב לראשונה לשוחטה כלומר להרגה כדי לקיים ושחט את הצפור האחת דכתיב במצורע, וכיון דספיקא באיזה מיתה נדון עוף אולי דינו בשרפה ואינו יוצא בהריגה לבדה ע"כ נקט רש"י ויכול לשורפה אחר השחיטה כדי לקיים הבעור מעולם, אבל חיה ועיף בעלמא לא במצורע, סגי בשרפה לבדה או הריגה ושרפה ביחד

וע"י זה אפשר להקל קצת הערתו של המ"ח (מצוה תס"ד) וז"ל וגם גוף הדין שכתב רש"י דיכול לשרוף אחר שחיטה צ"ע הרי מבואר במשנה נגעים ובר"מ הצפור השחוטה קוברין, וכתב הר"מ דהיא הלכה מפי הקבלה ע"ש בהלכות ט"צ עכ"ל אכן לפי דברינו הרי מוכרח לשורפה, כי שמא דינה בשרפה ואינו יוצא בהריגה ושמא קבלה נדחית מפני ספק עשה דאורייתא וצ"ע

ולשיטת האחרונים הצל"ח ומנחת חנוך והרש"ש אשר מדייקין מרש"י הנ"ל, כי בבהמת עיה"נ מלבד הריגה בעי עוד שרפה, והעיר הרש"ש איך מצותה גם בשרפה הא מחוסרת הריגה, וכתיב תקבץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה, משא"כ הכא שמחוסר עוד הריגה ונשאר בוצ"ע ע"ש וי"ל דעונש השרפה אינו חל בעונה אחת עם הריגה דעונש הריגה חל על בע"ח, וכשנעשית נבלה חל עליה מחדש מצות שרפה דלא גרעה נבלה זו מנבלה מעיקרא, וא"כ בעת חלות עליה מצות שרפה אז אינו מחוסר עוד הריגה ועי' בצל"ח בחולין שם במקומו

אכן באמת אין ראיה מרש"י הנ"ל דבהמת עיה"נ בעי עוד שרפה. הרי המנחת חנוך (מצוה תס"ד) הוכיח מסוגיא דחולין (ק"מ) דמוקי רב נחמן למעוטי שחיטת מצורע מעיה"נ ע"כ סובר דשחיטתה מטהרת מידי נבלה, דאל"ה למאי צריך למעוטי, הא כתיב ושחט את הצפור האחת ולא יהרגנה ע"ש, ולפי המבואר בסנהדרין (קי"ב) בבעית רב חסדא אי מהני שחיטה לטהר מידי נבלה בבהמת עיה"נ דצד הספק הוא משום דמצות לפי חרב עם טהרת הנבלה מתנגדים זה לזה והשאלה מי נדחה מפני מי עי' ''בדעת מרדכי'' בפנים שהאריך בזה וקצרתי וכיון דרב נחמן סבר דמטהרת מידי נבלה א"כ ממילא לא חל עליה מצות חרב ולא קיים ע"י השחיטה ואת בהמתה, לפי חרב ומשו"ה מוכרח עוד לשורפה כדי לקיים מצוה של עיה"נ אבל בעלמא סגי בהריגה לבדה. לסימן כא

מובאה שם שיטת מוהר"י בי רב באדם לא אמרינן עובר ירך אמו, ולכאורה סתירה גלויה לזה מהא דאיתא (נזיר נ"א ע"א) בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה הוה גלגלין או לא (פירוש גלגלים נעשו כמו שנתערבו זה עם זה וגמירי רקב אלא מת אחד ולא שיש מת אחר מעורב בו) כיון דאמר מר עובר ירך אמו הלכך גופה הוא ולא הוה גלגלין א"ד כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה עכ"ל, הרי מפורש הוא באדם נמי אמרינן עובר ירך אמו

ואולי י"ל דהאיבעיא עובר במעי אשה איירי בשפחה, דעבד מת נמי מטמא באהל כישראל ורק עכו"ם נתמעט מטומאת אהל לר"ש בן יוחאי (יבמות ס"א) ומפורש הוא בפסחים (ט' ע"א) מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן לידע אם זכר הוא או נקבה היא ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו, ופירש"י וטיהרוהו ממאהיל על המת מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, הא אי לאו האי טעמא היה נטמא מפני שהאהיל על הנפל של השפחה הרי מוכח דעבד מטמא באהל, ואע"פ שהתוס' מוקי דהולד היה של גברתה ושל ישראלית דזהו אלא כדי לדחות הראיה דשפחה נטמאת בלידה, והתוס' (ע"ז מ"ב ונדה ע"ו) מסקי וסלקו בזה באמת שהנפל היה של שפחתו, ואין לומר הסוגיא דהכא אזדא לרבנן דס"ל עכו"ם נמי מטמא באהל, ז"א הרי הר"מ (פ"א ע"מ הי"ג) פסק כר"ש ואינו נכון להעמיד שלא כהלכתא, ואע"פ שהתוס' (ב"ק ט' ע"ב) ד"ה מה, כתבו שעבד מת מותר בהנאה כנכרי ועי' במל"מ (פי"ד אבל הכ"א) מ"מ לענין טומאה דינו כישראל, ומסתמא מי שיש לו טומאת אהל יש לו טומאת רקב ובירושלמי (נזיר פ"ז ה"ג) מסיק לנפלים יש רקב למ"ד דמן מטמא ברביעית ומ"ד אין דמן מטמא ברביעית אין להן רקב ועי' במבארי הירושלמי שם, וכיון דעבד מטמא באהל וגם דמו מטמא ברביעית יש לו רקב, ואין להשיב הרי רקב מטמא באהל הלמ"מ הוא וכל דיני עבד נלמד מאשה בגז"ש לה לה (כריתות ז' ע"ב) ואין הלמ"מ נלמדה בי"ג מדות כמבואר בספר הקנה ז''א דאינו נלמד רקב בעבד מאשה אלא כך נאמר הלכה למי שמטמא באהל ודמו מטמא ברביעית לזה יש רקב, דאלת"ה הרי שיעורין של עונשים הלמ"מ אטו עבד דמצווה על כל הלאווין כאשה יש לו שיעורן בעונשין כבן נח, אע"כ דהשעורין של עונשין נאמר למי שמחויב בזה חוץ מב"נ וה"ה נאמר הלמ"מ שמטמא ברקב למי שמטמא באהל ודמו מטמא ברביעית ולפ"ז איירי האיבעיא בשפחה שמטמאה באהל וגם יש לה רקב ובשפחה הרי מבואר בפנים ''בדעת מרדכי". אמרינן עי"א, כיון עבד אין לו יחש דכתיב אשה וילדיה תהיה לאדוניה כבהמה חשובה דאמרינן בה עובר ירך אמו

ועוד י"ל כיון דמתה חשובה כבהמה ואמרינן כה"ג אף באדם עי"א, אכן מלישנא הש"ס דקאמר כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה, הרי ע"כ קאי זה בשעה שהאם חיה