דעת מרדכי א יט

הכי נמי הרי השחיטה בעצם אין זה כלל מום. ומה שהוא בחוץ הרי זה אינו ניכר כלל על השחיטה ומה שכתבו התוס' בב"ק על שחיטת קדשים בחוץ דאין לך מום גדול מזה היינו לענין פדיה וגם אם. נניח כסברתו דמיתה אינה נכללה בכלל איסור מטיל מום בקדשים, אכתי בל אבין מדוע לא מצי קאי תירוצא דרבא אקושיא דונישוויה גיסטרא וכפירש"י היינו שיחתכנה בחרב או בסכין לשתים וא"כ בעת שמתחיל לחתוך הרי תיכף עובר משום מטיל מום שהרי עודנה אינה מתה, ואטו אם יעשה אחד בתחלה מום בבהמת קדשים ואח"כ ימיתנה אפילו אם נימא דמיתה אינה בכלל איסור מטיל מום, אטו יפטר על המום שעשה כבר בתחלה אבל בזורק חץ תיכף משיצא החץ מידו אין בידו, יש לומר באמת כסברתו דאין נקרא מטיל מום עכ"ל החכם הנ"ל

ואנכי השבתיו אז ע"ז, ואמרתי לא מצאתי מקום לחלק בין היתר פדיה לאיסורו של הטלת מום דאם נימא בשחוטי חוץ כיון דאינו ניכר הפסול והחסרון בגוף הבהמה למראה עין לא מיחשב למום אלא לפסול לבדו, א"כ לענין פדיה נמי אינו ראוי לפדות על ידו דגם לענין פדיה מום גלוי בעינן ולא פסול גרידא, והראיה דאין פודין ע"י פסול של רובע ונרבע ואפילו טריפה אם היה הדין דפודין את הקדשים להאכילם לכלבים דוקא מום בעינן, כמבואר להדיא בתמורה (י"ז ע"א) אמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכא מום קבוע לפדות עליו וכו' ובדף (כ"ח ע"ב) דתניא הרובע והנרבע וכו' וצריכין מום קבוע לפדות עליהן וכו' ע"ש. ועכצ"ל לפי הס"ד של התוספות דראוי לפדות בשחוטי חוץ הוא משום דנפסלה בסבת שחיטתה, אז השחיטה גופה כהריגה נחשבת וכשכתב כיו"ב הרמב"ן בענין טבח אומן שקלקל דאפילו בשהייה ודרסה נחשב כהיזק ניכר כיון דשחיטתה פסולה א"כ השחיטה כהריגה דמיא והרי ראשה חתוך לפניך, הובא בקצה"ח (סי' ש"ו), ואף דהכא לא דמי כ"כ להתם, דהרי הכא הועילה עכ"פ השחיטה להוציאה מידי נבלה, מ"מ י"ל כיון דבשעת שחיטתה נפסלה א"כ השחיטה עצמה מה שצוארה חתוך לפנינו הוא המום, וא"כ יהא חייב נמי משום הטלת מום ולחלק ולומר דבהטלת מום אנו דנין על המעשה ולכן בעינן שמצד מעשהו בלבד יהא ניכר המום ומצד המעשה בעצם אין כאן היכר, ולהכי שחיטה פסולה אינה מום, כי לכך הבהמה עומדת להשחט, אבל לענין פדיון אנו דנין על הבהמה גופה בכללה ולהכי גם בכה"ג חשוב מום הראוי לפדות על ידו דהרי צוארה חתוך לפנינו ואע"פ שהיכר המום בצירוף הפסול שבאמת אינו ניכר הוא דחוק והפשטות אינו כן

ולפי האמור שראוי לדמות דין חיוב הטלת מום לדין פדיון הנה כמו כן יש להביא ראיה בהורג בהמת קדשים ליכא לאו הטלת מום מסוגיא דתמורה שהביאה התוספות כאן דמיתה לא חשיבא מום לפדות על ידו דתניא התם מתו תמימים יקברו, בע"מ יפדו וטעמא כשכתוב בתוס' (תמורה ל"ג ע"א) ד"ה תמימים וז"ל ותמימים יקברו דאין בהם מום ואין רשאין לפדות בלא מום עכ"ל וכיון לענין פדיון לא חשיבה מיתה מום גם לענין לאו דהטלת מום נמי לא חשיבה מיתה מום, ואולי נחלק בין מיתה להריגה, דמיתה לא חשיבה מום דאין שום שנוי בגופה למראית עין אלא פרחה רוחה, אבל הריגה דשנוי בגופה נחשבת למום ויש פנים לחלוק זה

ועל השגה השניה אמרתי להשיב כיון דחותך והולך ועושה הכל בב"א מתחשב רק כהריגה לבדה, וע"ד שכתבו התוספות בכתובות (ל' ע"ב) תוד"ה לא צריכא בשם הריצב"א גבי תחב לו בבית הבליעה כיון דבלע ונהנה מיד חשיב באין כאחת, אע"פ שאין כאחד ממש והביאו ראיה לזה מיבמות (ל"ג) בעל מום ששימש בטומאה דאתו בהדי הדדי, כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך ע"ש, וראיה לזה מדה"ת ב"ק הנ"ל שתרצו בסוף דבריהם וז"ל וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות ע"י, אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום לפדות על ידו, וכדתניא בהדיא בסוף תמורה מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו עכ"ל התוס', וקשה לי כיון דעיקר המום הוא ע"י הפסול דשחוטי חוץ, ובשחוטי חוץ הא קי"ל בחולין (כ"ט ע"ב) דאפילו בסימן אחד חייב משום שחוטי חוץ וא"כ תיכף שנשחט רוב הקנה חשובה לבעלת מום משום שחיטה פסולה דשחוטי חוץ דעדין חיה היא ואפילו נבלה מחיים אינה נקראת, ואפילו אי נימא דנבלה היא מחיים אינו אלא לענין אכילה ולא לענין טומאה ועי' ביו"ד (סי' ל"ג ובש"ך סק"ד) ובדג"מ שם בשם הת"ש, ובודאי היא נקראה עוד חיה לענין פדיה ומה שאח"כ נשחטה לגמרי זה אינו אלא בעלי מומין שמתו שנפדין, ועכצ"ל כיון דהכל נעשה במעשה אחד בלי הפסקה כבבת אחת דמי ולא מחלקינן תחלת השחיטה לעשותה לבעלת מום וסוף השחיטה למתה אלא כמיתה לחוד מיחשבא, וכעין שכתב הריצב"א בכתובות, והוא הדין לענין איסורא דהטלת מום אי בהריגה ליכא חיובא ואיסורא הטלת מום, ואפי' היכי דנמשכה ההריגה זמן מה לא אמרינן דתחלת ההריגה כהוממה ואח"כ למתה בסוף ההריגה אלא מרישא ועד גמירא הריגה אריכתא היא וליכא איסור הטלת מום

וברם דברי התוספות אלו צריכים באור, דלכאורה עוד לא ישבו קושיתם לכל השיטות. דתינח אם לא אמרינן מפרכסת היא כחיה אלא דוקא בטמאה, אבל לא בטהורה, אבל אי נימא מפרכסת הרי היא כחיה אפילו בישראל בטהרה א"כ לענין פדיה נמי חשובה לחיה ואינה אלא בעלת מום בלבד, ובכן אין ראיתם מתמורה ראיה, דהתם שאני דמתו משו"ה יקברו, אבל הכא שעודנה חיה ובעלת מום ואמאי לא תוכל להפדות? ושו"מ בספר פנים מאירות בחדושיו לב"ק שכתב בזה"ל דלפי מסקנת התוספות שהכריחו דמום דלאחר מיתה לא הוי מום ולכך אינן נפדין לאחר שחיטה דשחיטה לא הוי מום ולפ"ז אין אנו צריכין לחלק בין ישראל לטמאה דאפילו את"ל דשחט בה שנים הרי היא כחיה אף בשחיטה כשרה, אבל מ"מ אין יכול לפדות בלי מום ומום דשחיטה לא חשיב מום וזה סברת ר"ת שכתבו התוס' בע"ב ד"ה בשוחט בע"מ ע"ש עכ"ל

שוב נזכרתי שהוכוח ביני ובין הרב' הנ"ל כבר קדמוני בזה, דכבר תמה הגרע"א על דברי התוספות האלו (דו"ח סוף המערכות) תשובת הרא"ש בעה"ח כתב סופר וז"ל שם הא למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ושחט בחוץ וגמרו בפנים פטור (מדו"ה משום דהוי שחיטה שאינה ראויה שנפסלה בהתחלת השחיטה) וגם לאידך מ"ד דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ בסימן אחד מודה הואיל וחשיבה גבי מליקת חטאת העוף כדאיתא בחולין (ל' ע"ב) וא"כ מיד כששחט מעט או סימן אחד אין לך מום גדול מזה, וזה נחשב מום מחיים שראוי לפדות על ידו כמבואר בחולין (ל' ע"ב) דקאמר שם נהי דנדחי מפסח מדמי פסח מי נדחי ועי' ברש"י במקומו, והרי מפורש הוא בכה"ג הוי מום לפדות ע"י עכת"ד, הרי קושיתי שהקשיתי על התוספות היא קושית הגרע"א ותירוצנו דלא מחלקינן תחלת השחיטה מסופה לומר דהוי כהוממה ואח"כ מתה נדחה מהסוגיא דחולין (ל' ע"א) כאמור, וממילא אין לבנות יסוד על דברי הריצב"א בכתובות. (ל' ע"ב) כי איננו מבינים כל צרכם וצריכים באור ואכמ"ל והמורם מזה אחרי שמודים אנו וכן מסתבר כי כל מום שפודין על ידו, ה"ה דעוברין עליו על הטלת מום א"כ לכאורה צדקו דברי הרב הנ"ל כי גם בעושה גיסטרא איכא הטלת מום טרם שיבוא לידי מיתה גמורה. ובספר בני ציון מאריך בישוב קושית הגרע"א הנ"ל על התוספות והרבה מדבריו מתקבלים ועפ"ז יש לפלפל במה שכתבתי ועחל"מ כרצות ה'.