דעת מרדכי א קצט

היכי מחייב א"כ לא אשכחן שחו"ח דמחייב עכ"ל היראים, דאיזו הוכחה היא הרי שפיר משכחת לה שחו"ח בקרבן שאינו שלו, דלפדיה צריך דעת בעלים וא"כ ואפי' מום דשחיטה הוי מום לפדיה, מ"מ אין לחוש שמא יפדה בתוך השחיטה דבעלי הקרבן אינן קמן לשואלם אם נותנים לו רשות לפדיה, וא"ת שזכות עבורם שיפדה וזכין לאדם שלא בפניו, ז"א הרי מ"ע הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו, שנאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו עכ"ל הר"מ, (פ"א א"מ ה"י) (ואולי משום זה אמרינן דבע"מ עומד לפדיה) ובדאיכא מצוה בפדיה ל"א דזכין לאדם שלא בפניו, דדילמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה (נדרים ל''ו ע"ב) ואפי' נימא דנפשטה האיבעיא ובכה"ג זכין לאדם שלא בפניו (אע"פ מסופקני אם פוסלו קרבנו במזיד יתרצה לתתו רשות לפדות) הרי אפשר לאוקמיה שהבעלים לפנינו ואינם רוצים בפדייה, ומה דמצינו בתוס' (גיטין נ"ג) שמקשים שמא ילך לחכם וישאל על נזירותו, משום דהקושיה שילך אחר אכילתו ואע"ג דזקוק לחכם אפ"ה מקרי שבידו הוא כמבואר בשבת (מ"ו) אבל הכא הפדיה מוכרחת להיות דוקא תוך השחיטה כי אחר השחיטה מלבד שאין בכה"ג הת"ס כאמור לעיל, עוד אינו מתקן כלל האיסור משחו"ח, דדוקא שאלה שעוקרת את הנדר מעיקרא מתקן את האיסור למפרע, אבל פדיה מפקיעה את האיסור רק מכאן ולהבא ואיסורא מה דעביד עביד, וא"כ שפיר משכחת לה שחו"ח אפילו מום דשחיטה הוה מום לפדות על ידו ומ"מ לא הוה עי"ז הת"ס, דאיירי ששוחט קרבן של אחרים והבעלים אינן קמן או הם קמן ואינם נותנים לו רשות לפדיה, ואפילו מיירי בקרבן שלו אפשר לאוקמיה שידוע לנו שאין לו כסף ושוה כסף לפדיה אע"ג דדוחק לומר דאין לו אפי' פרוטה אשר סגי בדיעבד לפדיה מ"מ לכתחלה צריך לפדות בשויו, אע"כ היראים לא נתכוין כלל להקשות מחשש פדיון תתהוה הת"ס

ועפ"ז קשה לי מה שראיתו בפנ"י (ב"ק ע"ו מ"ב) שמקשה שם על ר"ל דמוקי בשוחט בעלי מומין בחוץ, תהי בה רבי אלעזר לר"ל שחיטה מתרת הלא פדיה מתרת, והקשה הפנ"י לר"ת דמוקי כשהקדישה ואח"כ נפל בה מום נוקי שפדה הגנב קודם שחיטה ומפלפל שם אי פדה מחיים הרי חזרה קרן לבעליו כיון שמסר דמי הפדיה לגזבר ע"ש וקשה כשקדם הקדשן למומן הפדיה תליא ברשות בעלים כמבואר בתוס' בתמורה, וגם איירי הכא שגונב הקדש מבית בעלים ואיך יוכל הגנב לפדותו בלי נתינת רשות מהבעלים, ובשלמא התוס' מקשי שם ד''ה והלא פדייה, דנוקי כשפדה אחר שחיטה, אחר שחיטה שאני דהוי רק קדו"ד וכל אחד רשאי לפדות, אבל מחיים הרי תליא הפדייה בבעלים ואיך יוכל הגנב לפדותו בלי רשות הבעלים

והפנ"י העלה שם ד"ה והלא פדייה, אפי' קדושת דמים צריך למסור דמי הפדיון לגזבר ואם לאו אינו פדוי א"כ הרי משכחת לה שחו"ח אפי' קרבן בע"מ קד''ד הוא ומ"מ אין חוששין לפדיה דהגזבר אינו קמן. והעירותי על הפנ"י הרי התוס' הוכיחו במנחות (ע"א ע"ב) הא דקי"ל כשמואל הקדש מנה שחללו על שו"פ מחולל דוקא הבעלים קודם שמסרו ליד גזבר, דאל"ה כל אחד יקח הקדש של חברו בשו"פ ואי בפדיה צריך שימסור לידו של גזבר האיך יכול לפדות נגד רצונו של הגזבר, אע"כ אפי' לא מסר כסף הפדיה לידו של גזבר נמי פדוי וכן ביבמות (פ"ח ע"א) דקאמר הש"ס אי קדושת דמים משום בידו לפדותו ואי צריך למסור דמי הפדיה לידו של גזבר לאו בידו הוא שמא לא יקח דמי הפדיה

ובסיומא עלה על רעיוני דהנה המל"מ (א"מ פ"א ה"ד) מסתפק מאי היא העמדה והערכה, אם הכונה היא שיביאה לב"ד כמו שהזכיר הר"מ (פ"ה הלכות ערכין הי"ב) או אתי רק למיעוטי מתה כלומר מי שיכולה לעמוד נפדית אבל מתה אינה נפדית, ואם נימא כהפן הראשון שהפדיה צריכה בב"ד א"כ אין חשש שמא יפדה בתוך השחיטה דאינו יכול להפסיק השחיטה ולהביאה לפניהם שיפסול משום שהייה ואפי' נימא כהפן השני שסגי שישלחו ב"ד שמאים וזה יוכל להודיעם שישלחום אבל הרי צריך שאחד מהשלשה יהיה כהן הרי אפשר לאוקמיה שאין כאן כהן ובכלל מסתפקנא אם זקוק הוא לב"ד אשר ישלחו שלשה שמאים ואחד מהם כהן אם מקרי זה בידו להשותו התראת ספק, הרי כבר ביארו האחרונים דוקא בנדרים שסגי בשלשה הדיוטים מקרי בידו אבל היכא שצריך ב"ד אע"פ לאו מומחין לא מקרי בידו והראיה מגירות דאמרינן קידושין (ס"ב) מי יימר דמזקקו ליה תלתא ועי' בתוד"ה גר, שוב נחמתי דנ"ל דהעמדה והערכה אינה לעכובא, דאם פדה בלא ב"ד וכהן נמי פדוי בדיעבד, והראיה דכתב הר"מ (פ"ז מהל' ערכין ה"ח) גם קדשי מזבח שנפל בהם מום אע"פ לכתחלה פודין בשוייהן אבל בדיעבד אפי' שוה ק' דינר שחלל על שו"פ הוא מחולל, ואם בדיעבד מעכב העמדה והערכה איזה ב"ד יסכימו להפסיד להקדש ואיזו שומת ב"ד הוא, אע"כ חלל בלא ב"ד הרי מבורר העמדה והערכה אינה מעכבת בדיעבד ויש לעיין בפרט זה. לסימן ח

מה שהעיר הרש"ש (ר"ה ו' ע"א) מ''ש נאבד בקרבן נדבה אין חייב באחריות, והומם חייב באחריות וגם עובר אב"ת אם מאחר לחללה לפי סברת הטו"א עי' בפנים ''בדעת מרדכי", ונ"ל דשאני ושאני, כי באומר שור זה לעולה מאמר זה כולל נמי שחייב עליו למסרהו לידו של הגזבר להקרבה מדעובר אב"ת אם אינו מביא בזמנו וכשהומם נהי שא"א עוד לעלהו למזבח, מ"מ עוד הוא שייך להקדש ולא גרע מאילו נדב מנה זו לגבוה דחייב להביאה לגזבר כדי לקיים נדרו. וה"ה כשיש לו קרבן בע"מ אשר שייך להקדש כדי לקיים את נדרו מחויב להוציא מתח"י ולמסרהו לגזבר, דזה נמי היה במאמרו כשאמר שור זה לעולה, וכאשר בע"מ אינם נקרב לכן מועל עליו החיוב של חלול, משא"כ בנאבד כבר אזל לו נדרו ואין תחת ידו כלום מהקדש ואחריות נא קבל עליו ולכן אין חייב כלל בנאבד ועיין בזה

אגב אורחא אמרתי לציין כאן מה שראיתי בספר חדש תרועת מלך ע"ד הקצה"ח סי' ט' שהביא קושית הראשונים אמאי אמרינן חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנון אותו כיון לכפרה קא אתי, והרי היכי דאמר רוצה אני ניחא לו ושוב תועיל כפיה שיאמר רוצה אני ותירץ הקצה"ח ה"מ עולה סגי בכפיה שיקדשנו לגבוה דהוי כעין להקנות, אבל חטאת ואשמות שהוא לכפרה ובעינן דעת בעלים הוי כמו לקנות, ובתלוהו לקנות לא מהני עכת"ד ועי' בנתיבות שם, והעיר הת"מ הרי מפורש הוא (ר"ה ו') בתוספות לאחר שלש רגלים אף בחטאת כופין משום ב"ת וא"כ איך החליט הקצה"ח כפיה בחטאת לא מהני דהוי כעין תלוהו דלא מהני עכת"ד

ואמרתי לישב לפי המבואר בכריתות (י"ב ע"א) תוד"ה א"ד בסו"ד, וא"ת היאך מחייב ר"מ בשנים אומרים אכל והוא אמר לא אכלתי והא בע"כ לא יביא חטאת כדאמר (ב"ק דף מ') חייבי חטאת אין ממשכנין אותו וכו' עכ"ל, ומקשין העולם הרי היכא דאיכא מ"ח ממשכנין אותו ור"מ ס"ל אפי' ברגל אחד עובר בב"ת, וראיתי בערוך לנר שתירץ דלכאורה תמוה אמאי ציינו התוס' דחייבי חטאת אין ממשכנין המובא במס' ב"ק ולא ציינו המקור העיקר שהיא משנה בערכין (פ"ה מ"ו) וע"כ נזהרו בזה בציונם מס' ב"ק לישב קושית העולם הנ"ל וכונתם לבאר דהיכי מדמה הש"ס בב"ק כופר לחטאת ואשמות, דשאני חטאות ואשמות דעובר אב''ת ולהכי למותר למשכנו ולאפוקי כופר ליכא בב"ת ולעולם לא יבא