דעת מרדכי א קצח

שהולך וגומר כל השחיטה מרישא ועד גמירא ובסוף השחיטה שאתי החיוב של שחו"ח עובר בודאי כיון שאינו פודה אז וגם התראה לא מיחסרה כיון דסוף השחיטה היה בתוכ"ד של התראה, ומה איכפת לן אם בתחלת השחיטה הוא הת"ס מחשש פדיון, הרי על תחלה אינו חייב כלל דלמ"ד אין שחיטה אלא בסוף אתיא כל התראה רק על סוף השחיטה וברגע ההוא הרי התראה ודאית היא ואע"פ אם לא היתה תחלת השחיטה לא היה עובר על סוף השחיטה דשחט בע"מ, מ"מ כיון דתחלת השחיטה אינו מחיובא ואפילו נשחטו תחלת הסימנין ע"י אחר בפנים והוא גמרן בחוץ נמי חייב והכונה היא שבעי רק שיהיו שחוטין כדי שלא יפסל הקרבן מחמת מום ואינו ראוי לאוה"מ, א"כ אפילו על תחלת השחיטה תהא הת"ס נמי לאו כלום הוא כיון שאינו חלק מחיובא אלא כעין תנאי שיהיה שחוט ע"פ הכשר שחיטה ועל סוף שחיטה שע"ז אתיא החיוב משחו"ח אז הוא התראת ודאי

וכיו"ב מצינו בנזיר השותה יין ואוכל ענבים בכדי אכילת פרס שלוקה והתראה עולה על כל משהו ומשהו וה"ה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת אין להקשות איך מהני התראתו על משהו האחרון, אע"כ משום דאוכל משהו האחרון בתוכ"ד של התראה ואפי' נמשכה אכילת משהו האחרון יותר מתוכ"ד מהתראה נמי הוי התראה כי כל זמן שעסוק באכילת האיסור שמותרה עליו דמיא כמו שעסוקים באותו דבר דחשיב כתוכ"ד

ובזה מיושב תירוץ המק"ח (הלכות פסח סימן תל"א בפתיחתו סוף אות ג') על קושית הש"א אמאי חייב שוחט על החמץ. שמא ביטלו, ותירץ המק"ח וז"ל ועוד נראה כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה א"כ כיון שהעדים מתרין בו שיבטל חמצו והוא אומר שרוצה ללקות וא"ר לבטל שוב א"י לומר שביטלו בלב, דכל היכא שהדברים שבפה מכחישין להדברים שבלב לא אזלינן בתר דברים שבלב וכו' עכ"ל, ואכתי קשה הא בעל המימרא שצריך שיהא החמץ בעזרה הוא ר"ל והוא ס"ל הת"ס לא שמה התראה וס"ל נמי אין שחיטה, אלא בסוף והאיך מהני התראה על שחיטת חמץ, שמא באמצע השחיטה יבטל חמצו בע"פ בקול רם וכולם ישמעו וכ"ש לפי חלוקו של המלא הרועים אם עוד לא נעשתה העבירה אמרינן דיעשה כל העצות להנצל מהעבירה אף יצטרך למעשה, וא"כ ניחוש שמא יבטל חמצו באמצע השחיטה ולא יעבר אלא תשחט על חמץ, אע"כ נהי בתחלת השחיטה הוי הת"ס אבל סוף השחיטה דלא ביטל אז התראתו ודאית ומהני נמי אסוף השחיטה שהיה בתוכ"ד של התראה מתחלת השחיטה

שוב ראיתי שהבאור החדש הזה בהיראים נסתר מיניה וביה דנסתפקתי אנא קרבן שנעשה לבעל מום אם הוא נשאר בקדושת הגוף או הוא נעשה לקדושת דמים, ולכאורה היא משנה מפורשת (חולין ק"ל ובכורות י"ד) וכל שקדם הקדשן את מומן וכו' עושין תמורה, ופירש"י קדם פדיונן דכתיב טוב ברע או רע בטוב ולכאורה מדעושין תמורה קדה"ג הן דאי קדושת דמים הן לא היו עושין תמורה, ז"א דקדושת דמים נמי עושה תמורה כמבואר (זבחים י"ב וקידושין ז' ועוד). אמר ר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה, והכא רק קדושת דמים הוא כאמור בגמרא ש"מ יש דחוי בדמים ועיינתי בחדושי הרשב"א על קידושין במקומו, וכתב דקדושת דמים אין עושה המורה והוא נפלא, איך העלים עינו הבהירה מהסוגיא אשר לפניו ואחר החפוש מצאתי שהעיר בזה השעה"מ (הלכות פסח פ"ד ה"ה) ע"ש

ובמס' מעילה (י"ט ע"ב) איתא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ופירש"י או המפרש דלא בעו העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו ואית בהו פדיה אין בהם מועל אחר מועל עכ"ל הרי מפורש דקדושת דמים הן אבל אין מכאן ראיה דשא"ה דעבר ושחטן כגירסת המפרש ולא כגירסת התוס', אבל בע"מ חי הוא קדוה"ג והשמ"ק שם בצדו נראה שמפרש היכי שהיו העמדה והערכה הוא קדו"ד, ומחלוקתם מחיים קודם שנעשה העמדה והערכה ע"ש

שו"ר שהוא גמרא מפורשת (מנחות ק' ע"ב) המנחות והנסכין שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון פשיטא קדושת הגוף נינהו, איצטריך סד"א הואיל ובע"מ איקרי טמא, טמא נמי כבע"מ דמי ואע"ג דקדיש קדושת הגוף כי נפיל בו מום מפריק הני נמי ליפרוק קמ"ל עכ"ל הש"ס, הרי מפורש הוא דבע"מ הוא קדוה"ג וכן הוא בתמורה (דף י"ז) א"ל רב פפא לרבא והרי בעל מום דלא קריב ונחתיה ליה קדושת הגוף וכו', שו"ר בפירש"י וז"ל והרי בע"מ דלא קרב ונחתה לה קדה"ג ע"י תמורה כדקתני. מתניתין שחמורה חלה כו' ואם קדים הקדישו את מומו עביד תמורה דכתיב טוב ברע עכ"ל ונראה דמלת קדוה"ג קאי על התמורה כלומר בע"מ עושה תמורה ומסבב שנחתה קדוה"ג על התמורה אבל הבע"מ גופא קדיש רק קדו"ד ויש לעיין בזה, ולכאורה מפורש הוא בר"מ להיפך (פ''ו הל' מעילה ה"ו) וז"ל בהמת ק"ק שנפל בה מום הואיל והיא עומדת. לפדיון הרי היא כקדשי בדק הבית שהיא קדושת דמים ואם נתנה לחברו וחברו לחברו הראשון מעל עכ"ל הר"מ, והמאמר ''שהיא קדו"ד''' מקביל לכאורה למאמר, בהמה שנפל בה מום, מדכתיב בלשון יחיד ונקבה ולא אל המאמר, קדשי ב"ה, שכתוב בלשון רבים אלמא ס"ל הר"מ דקרבן שנפל בו מום קדו"ד הוא

ולפ"ז לא מיבעיא אם קדם הקדשן את מומן וקדוש בקדוה"ג בודאי תליא הפדיה ברצון הבעלים. ואפילו אם קרבן בע"מ אין עליו אלא קדו''ד נמי בעי רצון הבעלים לפדיה כמבואר בב"ק (ס"ח ע"ב) תוד"ה הוא דאמר כצנועין, וז"ל וא"ת והיכא מדמי הקדש לחלול שכמו שיכול לחלל מה שביד חברו כן יכול להקדיש, והא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חברו יכול לחלל הקדש של חברו, כדמשמע ביבמות (פ''ח) דקאמר אי קדושת דמים משום שבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר ידענא דאיתשל מריה עליה וכו', משמע דבקדושת דמים אין חלוק בין דידיה לחבריה (אבל בקדושת הגוף מפורש הוא רק הבעלים יכולים לפדות), וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמי שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר, אבל כרם רבעי אע"ג דמ"ג הוא הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל התוס'. ומבואר הוא משום הזכות שיש לבעלים בכרם רבעי לאוכלה בירושלים זכאים המה בפדיה ובלי נתינת רשות אין אחר יכול לפדותו, וא"כ כ"ש הוא בקרבן בע"מ אשר כסף הנפדה ממנו הוא לטובת הבעלים להקריב קרבן אחר תחתיו, כאמור בתמורה (כ"ב) המפריש חטאת והרי היא בע"מ מוכרה ויביא בדמיה אחרת וה"ה במפריש תמימה ונפל בה מום, כמבואר בר"מ (פ"א א"מ ה"ו) המקדיש בע"מ אע"פ שלוקה הרי זה נתקדשה ונפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויבוא בדמיה קרבן וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום עכ"ל ולא מיבעיא אם אמר הרי עלי להביא קרבן והפרישו ונפל בו מום הרי יש לו זכות בדמיו הנפדין להביא קרבן אחר ולקיים נדרו ואפילו בקרבן נדבה נמי זכות לו שרוצה להביא דורון למזבח וכיו"ב מפורש הוא להדיא (תמורה ל"ב ע"א) תד"ה מקדישין וכו', ונראה משו"ה שייך הקדש עילוי בהקדש מזבח ולא בהקדש בה"ב. משום בקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בה"ב אין לבעלים עליהם יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידן להתפיסן עכ"ל הרי מפורש להדיא ק"מ כשהוממו הפדיה תליא בבעלים (ועי' מה שכתבתי ע"ד הקדש עילוי בתמר דבורה בקונטרסי האחרון)

ולפי האמור איך נוכל לאמר דכונת היראים בקושיא וז"ל כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אוה"מ, כי מטי לבסוף דמקריא שחיטה דמחייב עליה