דעת מרדכי א קצז

עובר לפחות לפטרהו משתו"ח, והנה נתכבדתי בספר חדש ''נתיבות זוהר'' מאת ידידי הגאון אבד"ק קיבארטי שליט"א וראיתי שסלל לו בזה מסלה חדשה ומעביר את דבריו למסלול אחר וכותב שם בספרו הנ"ל, באחת היראים לא נתכוין כלל להקשות על עיקר לאו שחו"ח ואף דנעשה מום בתחלת השחיטה לק"מ, דאהכי חייבה רחמנא דמום שחיטה אין פוטר מחיוב על עבירת הלאו, אלא כונתו לפ"מ שאמור בתוס' (ב"ק ע"ו) ד"ה ששא''ר, לר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי שחו"ח אינם נפדים, ותירצו דמום לאחר מיתה לא חשיב מום לפדות ודברי התוס' תמוהים הרי כשהגיע רק לחצי הסימן נעשה מום קבוע לפדות ואע"פ דנעשית טרפה מ"מ מחיים מקרי, וע"פ היסוד הזה מקשה גם היראים לעולם לא יתחייב על שחו"ח שמא יפדה תוך השחיטה ויהיה פעור דאז אינו קדשים וככל מום הרי הוא עומד לפדות ור"ל ס"ל גופא דהתראת ספק לא שמה התראה, ותירץ היראים כל שעושה דרך שחיטה אין זה מום לפדות, לא דהיה מום אלא דהתורה גילתה דאהכי חייבה רחמנא, אלא מום שנעשה דרך הכשר אין זה מום, דוקא מום כעור ופסח שאינו נעשה דרך הכשר הוה מום ומשו"ה מחתיכת העור אינו מקשה דהוה רק מום עובר ואינו מום לפדות עכת"ד

והנה מלבד שאין שום רמז קל בדברי היראים. שהתכוין להקשות מהת''ס לר"ל מחששא דפדיון, גם סיום דבריו אינו משמע כן וז"ל שם כל דמיתבע לשחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל, ואם מקשה מפדיון הו"ל לסיים ''ואין זה מום לפדות על ידו'' כיון קושיתו סובבת ע"ד פדיון ולא לסתום והעיקר חסר מן הספר

עוד יש לעורר מסופקני אנא למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס אם פדה באמצע השחיטה אם הוא חייב על תחלתו, משום די"ל גמרו דפנים חייב על תחלתו משום דשם קדשים לא נתבטל ממנו, אבל אם בתוך השחיטה נפקע ממנו שם קדשים ע"י פדיון ובהיתרא גמר את שחיטתו אינו חייב על תחלתו, א"ד כיון השחיטה נגמרה בשלמות ולא נתנבלה באמצע חייב על תחלתו דהפדיון מועיל אמכאן ולהבא ולא למפרע, (ועיין חולין דף מ' ע"ב ברש"י שם ואכמ"ל בפרט זה) ואם נימא כהפן הראשון אמאי דייק היראים להקשות משום דר"ל ס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף, אפילו ס"ל ולשמתוע''ס נמי קשה דהוה הת"ס שמא יפדה באמצע השחיטה ואינו חייב על תחלתו, אכן באמת אין חוששין כלל שמא יפדה ולא הוי כלל התראת ספק משום דמוקמינן הקרבן אחזקתו שישאר הקרבן הקדש כמו שהים ולא יצא לחולין בפדיון כמו שאין חוששין לנזיר שמא ישאל על נזירותו משום דמוקמינן לו אחזקת נזירותו עי' בתוס' (גיטין ל"ג ע"א) ד"ה ואפקיענהו

וידידי הגאון המחבר יצ"ו הנ"ל השיבני על זה בשלמא דישנה לשחיטה מתוע"ס והעבירה נעשתה בתחלתה אין אנו חוששין שמא יפדה באמצע השחיטה ויתקן את העבירה כמו שאין חוששין בנזיר שמא ישאל על נזירותו כאמור בתוספות (גיטין ל"ג), משא"כ לר"ל דס"ל אלשאב"ס והעבירה עדין לא נעשתה ובאמצע השחיטה היא נעשית לבע"מ וכל בע"מ עומד להפדות שפיר יש לחוש שמא יפדה, ותמך חלוקו ע"פ דברי התוס' (מכות ט"ו ע"ב) ד"ה ועבר היום, (דבריהם סובבים על מה שנאמר בדבור הקודם דפירשו למ"ד קיימו ולא קיימו אין תלוי לאו הניתק לעשה בהתראה ספק ולמ"ד בטלו ולא בטלו תלוי בהת"ס, משום דלבטל עשה צריך מעשה בידים וע"כ הוה הת"ס דמחוסר מעשה הוא ושמא לא יבטל אבל קיימו ולא קיימו שאין מחוסר מעשה הוה התראת ודאי) וע"ז הקשו בנשבע לאכול ולא אכל אמאי חשוב להת"ס הא מחוסר מעשה האכילה ונעמידו בחזקת שלא יאכל ותירצו וז"ל, וי"ל מ"מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור, דדוקא גבי נזיר ששתה יין מיד עובר אמרינן דיש לומר שלא ישאל כאשר אינו נשאל עכשיו עכ"ל התוס', ולפ"מ שביאר המלא הרועים כונת התוס', דמשו"ה שאני אוכל ככר הזה היום מנזיר, כיון עדין לא נעשתה העבירה אנו מעמידין אותו בחזקתו שלא יעשה אותה ואם יצטרך אף למעשה כדי להנצל מהעבירה יעשה, וה"ה לר"ל דאין לשחיטה אלא בסוף, ועד סוף השחיטה לא נעשתה העבירה שפיר קמקשה היראים דניחוש שמא יפדה בתוך השחיטה והוה הת"ס עכת"ד

וע"ז השיבותיו, נניח שנקבל הבאור של מלא הרועים בהתוס' אבל הוא אינו חק בלי טעם וריח וטעמא דמלתא מורגש מאליו משום היכי דנעשתה העבירה לא אמרינן שיהרהר בתשובה ויבקש עצות להנצל ממנה אלא להיפך מעמידין אותו אחזקתו שישאר רשע כמו שהוא עכשיו, אבל היכי דעדין לא נעשתה העבירה מעמידין לו בחזקת כשרות וצדקות אפילו יצטרך לעשות מעשה כמו לאכול הככר יעשה, אבל בנ"ד האיך נוקמיה לו בחזקת כשרות אם מזהירין אותו שאל ישחוט בחוץ ואינו שומע ולוקח הקרבן ופוסלו למזבח ועובר על מטיל מום בקדשים לפי ס"ד של היראים, האיך ניחוש דיבקש עצות לתקן מה שעשה שיפדה באמצע השחיטה הרי ממ"נ עובר הוא על מטיל מום בקדשים ואבד עי"ז חזקת כשרותו, ואין לומר אם יפדה יעבור רק אמטיל מום בקדשים. ואם לא יפדה יעבר גם על שחו"ח ז"א כל מה דאמרינן דיתקן ולא יעשה העבירה הוא לקוח מחזקת כשרות אבל אם האבד לו חזקת כשרותו אז אדרבא מעמידין הקרבן בחזקתו שישאר הקדש ולא יפדה אותו ולא יצא לחולין ועי' בש"א (סי' פ"ז) ובקו"א שם ובשבת (ד' ע"א) תוד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וכו' ושם יש סמוכין לסברתי וקצרתי

אכן באמת אמרתי לבאר את התוס' במכות ד"ה ועבר היום הנ"ל באופן אחר דאין כונתם לחלק בין נעשתה העבירה ובין לא נעשתה העבירה, כלומר בין שהתקון על לשעבר ובין שהתקון אלהבא אלא כונתם פשוטה אימתי משויה החזקה להתראה ודאית כמו בקיימו ולא קיימו או בנזיר שאנו עושים מעשה על ידה ולוקין עליה הרי מופת חותך שאין לנו בזה עוד ספיקות, משא"כ בנשבע שיאכל ככר זה היום אפי' ניזול בתר החזקה ונחזיק ע"פ שלא יאכל אפ"ה לא נעשה מעשה ללקותו מיד אלא נחכה עד שיפנה היום דאם ילקה מיד אז שוללין ממנו הבחירה שהתנה שבידו לקיים כל היום וממילא הוי להתראת ספק. דאל"ה הוא תרתי דסתרי לענין התראה תעשה החזקה לודאי התראה ולעונשין עדין ספק הוא, וכמעט פירושי זה מפורש להדיא בדברי התוס' וז"ל, מ"מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבר עכ"ל, כלומר כיון דאינו לוקה מיד הרי סימן דהחזקה כאן לא תוכל להכריע לעשות לודאי כמו בנזיר א"כ ממילא הוי הת"ס והכל עולה כהוגן

ועפ"ז אפשר לישב קושית הגרע"א (שבת ד' ע"א) בגליון הש"ס תוד"ה קודם דודאי לא היה בדעתו לרדות, מלשון זה משמע דמשו"ה לא הוי הת"ס, ואלו ממש"כ אח"כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם אוכל זה, משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי הת"ס כיון דאין מחוסר מעשה אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו עכת"ד (כך כונתו אף דאין לשונו ממש), ובאמת הוא פליאה נפלאה אם ישבע שיאכל ככר זה היום בלי תנאי הוי הת"ס וע"י תנאי שלא אוכל זו אם לא אוכל זו יתהפך להתראת ודאי, אבל לפי האמור ניחא אע"פ שאין מחוסר מעשה עוד לעבור על שבועתו באכליה לאיסוריה מ"מ אינו משויה כאן להתראת ודאי כיון למעשה לא נסמוך על החזקה ללקותו מיד כל זמן שבידו לקיים ולאכול הככר, כי לא נוכל לשלול ממנו קיום התנאי נגד רצונו, וא"כ זהו גופא משויה להח"ס, ומה מועיל שמוחלט ע"פ שכלנו שלא יקיים התנאי כיון למעשה אנו מתנהגין ואומרין שיוכל עוד לקיימו וגם יקיים וזהו משויה להח"ס והוא נכון

ועוד אפילו נודה לסברא זו שיש לחוש שמא יפדה בתוך השחיטה אכתי חשש הפדיון אינו משויה להת"ס, כיון