דעת מרדכי א קצד

דוקא בשעת עשיית החטא בעינא שיהא שב מידיעתו אלא גם אחר החטא נמי בעי שיהא שב מידיעתו, אבל כאשר נחדור תוך תוכה של המל"מ נראה שהוא עוד הרחיק ללכת בזה וס"ל אפילו היה בשעת ידיעת החטא שב מידיעתו אפ"ה אם אח"כ נעשה מומר לאותו דבר מקרי נמי אינו שב מידיעתו, מדלא הטעים והדגיש המל"מ בספיקתו שנעשה מומר לאותו דבר בשעת ידיעת החטא, אע"כ אפילו נעשה לאינו שב מידיעתו בשעת הפרשת הקרבן או הובאתו נמי אין מקבלין ממנו

ולדבריו של המל"מ מצאתי ראיה נכונה בחדושי הר"ן על מס' סנהדרין (מ"ז ע"א) ד"ה אכל חלב והפריש קרבן נעשה מומר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, וז"ל ופירש"י ז"ל שבשעה שנעשה מומר אינו ראוי לקרבן שאם נעשה מומר לאכול חלב אינו ראוי להביא קרבן על שגגתו דבעינן שב מידיעתו וליכא ואם נעשה מומר לע"ז נמי אינו ראוי לקרבן דאמרינן מע"ה פרט למומר וכו' (ברש"י שלפנינו ליתא כל זה מה שהביא הר"ן בשמו), אבל מ"מ קשה לרש"י ז"ל שפירש הואיל ונדחה נדחה משום דמומר לע"ז אינו ראוי לקרבן מדרשא דע"ה פרט למומר או משום שאינו שם מידיעתו, דהא אמר ר"י טעמא התם משום זבח רשעים תועבה, ודאי שלא דקדק רש"י בזה שאחר שבשעה שהפריש את הקרבן לא היה מומר אין דחוייו אלא משום זר"ת, שעל המפריש כשהוא מומר הוא דאיכא למימר טעמא משום מע"ה פרט למומר או שאינו שב מידיעתו כדי שלא תחול על הקרבן קדושה, אבל משחלה הקדושה על הקרבן בשעת הפרשה שוב אינו נדחה אלא משום זר"ת וכו' עכ"ל הר"ן, הרי מפורש הוא בר"ן מה שצריך שיהיה שב מידיעתו אינו דוקא על שעת עשיית העבירה בלבד אלא אפילו בשעת הפרשת הקרבן צריך נמי שיהיה שב מידיעתו ולרש"י צריך נמי שיהא שב מידיעתו אף על שעת הובאת הקרבן, ואם אכל חלב בשגגה בעודו כשר אפ"ה אם בשעת הפרשת הקרבן נעשה מומר לחלב אינו מקרי שב מידיעתו וממועט מקרבן. וגם מפורשה ספיקת המל"מ ברש"י ובר"ן אם אכל חלב בעודו כשר בשגגה ואח"כ נעשה מומר לחלב אינו מביא קרבן על מה שאכל בעודו כשר וגם כחלוקו של המל"מ דזהו דוקא לר"ש אשר ממעט מומר מקרבן משב מידיעתו, אבל לת"ק דדריש מע"ה פרט למומר דוקא שנעשה מומר לע"ז דמומר לכה"ת הוא אינו מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר, אבל אם נעשה מומר לחלב מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר, דאלת"ה אמאי נקיט לת"ק הדוגמא שנעשה מומר לע"ז הרי אותו הדוגמא שנקט לר"ש שנעשה מומר לחלב הוי מצי למינקט גם לת"ק, אע"כ לת"ק אם נעשה מומר לחלב מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר ואינו ממועט מדרשא מע"ה פרט למומר. ובעיקר הספק אי מזיד על הספק מקרי שב מידיעתו מצאתי שבהגהות הרש"ש (כריתות י"ז) נסתפק ג"כ בזה מ"ש. ענף ג

ע"ד מה שהעיר א"א ז"ל להשות זבח רשעים תועבה לפסול עדות וכמו בעובר על ספק לאו אינו נקרא אף ספק רשע ה"ה דאינו נקרא זר"ת בעברו על ספק איסורא, וחכם אחד השיג עליו באמרו דלא דמי זה לזה, דאע"פ לענין עדות בעברו על ספק עבירה אינו חשוב אף לספק רשע, אבל לענין זר"ת סגי אם הוא נקרא בשם רשע ובאיסורא כל דהוא נקרא רשע ולכן אף בספק איסורא נמי מקרי זר"ת עכת"ד

אע"פ שהחלוק יש לו מקום ויוכל להאמר אבל מפורש הוא להיפך במל"מ (הלכות שגגות פ"ג ה"ז) דכתב שם דוקא מומר להכעיס הוי זר"ת ולא מומר לתאבון או אם הוא מומר לחלב ומביא קרבן על הדם לא מקרי זר"ת חוץ מע"ז וחלול שבת אשר הוא מומר לכה"ת והרי מומר לתאבון ומומר לחלב כו"ע מודים דפסול לעדות (סנהדרין כ"ז ע"א ח"מ סי' ל"ד) ואפ"ה לא מקרי זר"ת וא"כ בספק עבירה דאינו נפסל לעדות כ"ש או ה"ה דאינו מקרי זר"ת אשר קילא הרבה מפסול עדות

אכן על עצם סברת הפמ"ג כיון דאינו נפסל לעדות אלא בעברו על לאו שיש בו מלקות ובספק לאו דלית בו מלקות אינו נפסל לעדות, יש לפקפק טובא אם לא היה נפסל לעדות אלא עד שילקה אז ממילא בספק לאו שאינו לוקה ע"ז לעולם אינו נפסל אף מספק. אבל באמת צריך רק שיעבור על לאו שיש בו מלקות ולא שילקה ולאו שאין בו מלקות שאני משום דקיל הוא ואין בכחו לפוסלו, וא"כ בעברו על ספק לאו אשר בעצמותו יש בו מלקות יפסל מספק שמא עבר על לאו ודאי שיש בו מלקות, שוב ראיתי בנתיבות המשפט (סי' ל"ד סק"א) שביאר אם לעולם א"א להתרותו מחמת שהוא התראת ספק אינו נפסל ע"ש, ואע"פ שאינו נלקה אלא משום חסרון התראה אבל בעצמותו יש בלאו זה מלקות ומ"מ אינו נפסל, א"כ מוכח מהכא אע"ג דלא בעינא שילקה במציאות אבל בעי שיהא ראוי לפחות לבוא לידי מלקות וא"כ ספק לאו שלעולם לא ילקה לא יפסול אף מספק, ויש לחלק דוקא בלאו שלעולם לא משכחת בו התראה ודאית מקרי שהלאו הזה אינו ראוי למלקות, משא"כ בספק לאו נהי ע"י המקרה נעשה לספק שאין בו מלקות אבל בעצם יש בלאו זה מלקות כשלא נפל בו ספק וא"כ בעצמותו מקרי ראוי הוא למלקות ולכן בעברו על ספיקו נפסל מספק שמא עבר על לאו ודאי אשר בעצמותו ראוי הוא למלקות

אח"ז מצאתי בחדושי רע"א ליו"ד (סימן ט"ז סק"ח) שהעיר כעין זה על הא דכתב המחבר עז בא על הצביה וילדה בת ובת הצביה הזאת ילדה בן ושחט את בת הצביה ואת בנה לוקה, ותמהו ע"ז הש"ך והט"ז הרי מספקא לן אי חוששין לזרע אב ודלמא אין חוששין, ואין בנקבה זו זרע אב כלל והיא כולה צביה ואמאי הוא לוקה ומסיים הש"ך דנ"מ אף לדידן דאם לוקין הוא פסול לעדות כדקי"ל בחו"מ (סי' ל"ד) והעיר ע"ז הגרע"א דמשמע מדבריו מספיקא אינו נפסל כלל אפילו מחמת ספק ואמאי הרי בעצמותו יש בלאו זה מלקות ויפסול מספק ע"ש, אך לפי אמרינו י"ל נהי להעשות לפסול אין צריך שינקה אבל בעינא שיעבור על לאו שראוי לביא לידי מלקות ובבת הצביה לעולם לא יבוא לידי מלקות דספק הוא אי חוששין לזרע אב א"כ כאן מקרי שאינו ראוי לבוא לידי מלקות ולכן אינו נפסל אפי' מספק, ועדין יש להשיב נהי בפרע זה לא משכחת לה מלקות לעולם אפ"ה כיון בכללות יש בלאו אותו ואת בנו מלקות ממילא כל ספק שיתהוה בלאו זה מקרי שעבר על ספק לאו אשר הודאי שלו ראוי הוא למלקות, דאין צריך שכל פרע ופרע יהא ראוי למלקות ולהכי שפיר מקשה הגרע"א בספק אותו ואת בנו צריך שיפסול מספק כיון בעצמותו בכללות יש בלאו זה מלקות ועיין בזה

ולכאורה יש להקשות על עצם הדבר איך יפסול על ספק ל"ת מספק, לא מיבעיא דספק מה"ת לקולא בודאי לא יפסול כיון דשרי לו זה, אלא אפילו ספק מה"ת הוא לחומרא מ"מ עבר רק על איסורא דאורייתא אשר אינו ל"ת וגם עשה, וקולא הוא אף מלאו שאין בו מלקות אשר אינו נפסל בו, ומ"ש על ספק ל"ת יפסול מספק אשר הוא איסורא בעלמא

ולפענ"ד נ"ל להסביר הדבר כיון דקי"ל בספק אזלינן לחומרא מהתורה וחזינן מזה דרצון התורה היה שלא להכניס א"ע בספק ל"ת ואם אינו שומע ומכניס א"ע בספק ל"ת הוא עובר על שני איסורים, על ודאי איסור דאורייתא שאינו לא ל"ת ועשה אלא איסור דאורייתא בעלמא, ושנית על ספק ל"ת, כלומר על איסור ודאי אפילו אכל היתר, דהתורה אסרה כל ספק והוא איסור חדש אשר אינו נלקח מהאיסור המסופק ושנית על ספק ל''ת פן פגע באיסור ל''ת