דעת מרדכי א קצג

לברורי אי סמכינן אס"ס וחזקה כמו בדרוסה, דהתם גם אם לא נמתין על הברור לא יתגלה שעביד איסורא ומשו"ה חששו לסימפון דאע"פ דרובא אין להן סימפון כיון שיוכל להתגלות שאכלה תחומה באיסורא דבר מגונה הוא וחששו למעוטא, משא"כ בפקח שנתחרש דלא יתגלה שעבדה איסורא דלשמא יתפקח. וימצא סימפון לא חיישינן וסמכו ארובא דאין להן סימפון כמו בכ"מ סמכינן ארובא, ולפ"ז בשומרת יום כנגד יום דאפשר להתגלות דבעל זבה אם תראה אח"כ משו"ה אסרוה החכמים ולא סמכו אחזקת טהרתה, וכיו"ב קטנה אינה מתיבמת אע"פ שיש לה ס"ס שמא לא תמצא איילונית ואת"ל שתמצא שמא יקפיד, משום שיוכל להתגלות שעשה ספק איסור כשתמצא איילונית אחר היבום דישאר ספק אחד שמא יקפיד ובספק אחד הרי קי"ל דאזלינן לחומרא ומשו"ה אסרוה להתיבם ולא סמכו אס"ס

ובזה אמרתי לישב מה שהקשיתי בטל ילדותי מה דאיתא ביבמות (ע''ב ע"א) טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין, משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין וכו', וקשה לי הרי התוספתא ס"ל דנולד כשהוא מהול אוכל בתרומה א"כ טומטום אמאי אמאי אינו אוכל נסמוך מעוטא שנולד מהול למחצה נקבות ויש לו רובא דלאו ערל הוא, ואח"ז מצאתי הקושיא במנחת חנוך (מצוה רפ"ב אות ב') והוסיף לומר דהקושיא אינו אלא לבעה"מ דס"ל דנולד מהול חשיבא למעוטא, אבל להרמב"ן דס"ל דנולד מהול אינו חשיבא רק למעוטא דמעוטא, לק"מ משום מעוטא דמעוטא לא אמרינן סמוך למחצה ע"ש, ואין לומר דהכא לא שייך למימר מחצה זכרים ומחצה נקבות דהרי איירי כשבציו נכרות מבחוץ כאמור שם בגמרא, ז"א רק משום נשיו שאוכלין מוכרחין לאוקמא כשבציו מבחוץ אבל מה שאינו אוכל בעצמו שפיר מתוקמא אפילו כשבציו אינן נכרות מבחוץ

אכן לפ"מ שאמרנו מיושבת היטב הקושיא, דהרי התוס' ד"ה מבחוץ שם כתבו, דטומטום מקרי ראוי לקרוע ואפי' כשאין נכרות בציו מבחוץ נמי ראוי לקרוע הוא דמאי נ"מ וא"כ בטומטום שיוכל להתגלות מינו אם זכר הוא או נקבה לא סמכו ארובא דלאו ערל פן יקרע ויתגלה שערל הוא ונמצא שאכל תחומה באיסורא, ובמקום שיוכל להתגלות שעביד שאיסורא אשר דבר מגונה הוא לא סמכינן ארובא ועדין אינו נוח לי הרי מה דלא סמכינן ארובא במקום שיוכל להתגלות הספק אינו אלא מדרבנן וא"כ לגירסא האחרונה שברש"י שם שהתוספתא איירי מה שמותר ואסור מדאורייתא ולפ"ז טומטום אינו אוכל תרומה מדאורייתא, ואמאי אינו אוכל הא יש לו רוב שאינו ערל דנסמוך מעוטא דנולד מהול למחצה נקבות, ואין לומר היכי שבידינו תיכף ומיד לברר ולא צריכין לחכות איזו זמן אף מדאורייתא לא אזלינן בתר רובא, ז"א דהרי כמה טרפות יכולין אנו תיכף ומיד לברר ואפ"ה סמכינן ארובא רוב בהמות כשרות ולא צריכין בדיקה אלא הריאה בלבד מפני מעוט המצוי שיש בה טרפות וגם בדיקת הריאה גופא אינה אלא מדרבנן כמבואר ברש"י (חולין י"ב ע"א) ד"ה פסח וכו', אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר וכו' ואהא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא וכו' עכ"ל וכן מפורש הוא ברמ"א (סי' ל"ט סקי"ז) וז"ל בדיקת הריאה דרבנן עכ"ל וצ"ע

ובסיומא סליק בדעתאי לומר משו"ה אסרוה לבעלה אחר טבילה בשומ"י כנגד יום ולא סמכו אחזקת טהרה דכבר חדש הנוב"ק (חיו"ד סי' נ"ו) דחזקה אלהבא לא מהני משום דממקורים דאנן ילפינן דמהני חזקה (חולין יוד) לא מצינו אלא די אוקי אחזקה אבל אלהבא לא אשכחן ומשו"ה שמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ומצאתי שהעיר ע"ז הגרי"א מקובנה ז"ל בעין יצחק (ח"א חאו"ח סימן כ"ח) לפמש"כ התוס' בנדה (כ"ט) ד''ה ר"ש, דלרבנן דר"ש אסור לשמש ביום ז' מה"ת ולר"ש אסור רק מדרבנן די"ל בזה גופא פליגי דרבנן ס"ל חזקה לא מהני א ולר"ש מהני חזקה נמי אף אלהבא עכת"ד, וא"כ י"ל אע"פ דר"ש ס"ל דחזקה מהני אף אלהבא ה"מ מהתורה אבל מדרבנן לא סמכינן אחזקה אלהבא דחזקה רעועה היא ולכך אסרוה מספק ויש לעיין בזה ואכמ"ל. ענף ב

מה שרצה לחדש הגאון אבד"ק פוניבוש ז"ל הא דאמר רשב"י משום ר"ש השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו הכונה היא בשעה שיתודע שחטא צריך שישוב ויתחרט על מעשהו הרע שנכשל בו ואם בשעת ידיעת החטא אינו מתחרט מקרי אינו שב מידיעתו עכת"ד ע"ש

לכאורה הבאתי ראיה לדבריו מהא דאיתא בשבועות (י"ז ע"ב) תוד"ה אי בת"ח וז"ל חדא הוא דמחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעתו דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות (נ"א) עכ"ל, וקשה אמאי צריך לתרץ ולומר משום יצר אלבשיה הרי החיוב על הכניסה ובשעה ההיא היה שב מידיעתו דסבור יכולני לבטול טרם שתראה ומהו החסרון אם אח"ז נעשה לאינו שב מידיעתו, אע"כ מוכח מהכא דבעי נמי בשעת ידיעת החטא שיהיה לשב מידיעתו ולכן אלמלא הטעם יצר אלבשיה היה פטור נמי אכניסה כיון בשעה שנודע לו שחטא לא הוי שב מידיעתו ודחיתי זה הרי באמת מזיד גמור הוא כיון שבא עליה סמוך לוסתה אלא דיינינן אותו לזכות ואמרינן דסבור שיכול לבעול טרם שתראה, ואמאי הוא נדון לזכות נימא כמו שמזיד הוא על הפרישה כך הוא מזיד על הכניסה ובכה"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו עיין בחולין (ל"ט ע"ב) ומשו"ה איצטריך לומר דעל הפרישה יצר אלבשיה, כי מהפרישה אין הוכחה כלל על הכניסה שהיתה במזיד אלא חשבינן לשוגג גמור בכניסה דסבור הוא שיכולני לבעול ועל הפרישה עבר משום יצר אלבשיה

ומצאתי במל"מ (הלכות שגגות פ"ג ה"ז) בסופו שנסתפק אם אכל חלב בשגגה בעודו כשר ונעשה מומר לחלב מהו שיביא קרבן על אכילתו הקודמת, והביא ראיה מהתוספות הנ"ל דכתבו דחייב על הכניסה משום על הפרישה יצר אלבשיה ואל"ה היה פטור נמי אכניסה, הרי מוכח היכי דנעשה מומר לאותו דבר אח"כ אינו מביא קרבן, ודחה שא"ה כיון באותה ביאה גופא היה מזיד על הפרישה חשיב כאילו היה מומר גם בכניסה אלמלא הטעם יצר אלבשיה עכת"ד שוב ראיתי לקמן (סימן ס"ב) שא"א ז"ל העיר גם מהתוס' כהמל"מ ותירץ שא"ה שנעשה מומר דבר גופא תוכ"ד וכיו"ב היכי שאכל חלב בשגגה ובתוכ''ד אכל במזיד חלב מקרי אינו שב מידיעתו ומשו"ה מוכרחין התוס' לומר דעל הפרישה שמא יצר אלבשיה עכת"ד (אע"פ שלפום רהיטא סגנון של המל"מ וא"א ז"ל אחד הוא, אבל באמת חלוק גדול ביניהם, לפי דבריו של המל"מ משום דחדא ביאה אבל בשתי ביאות אפילו בתוכ"ד של הראשונה מקרי שב מידיעתו ולא"א ז"ל אפילו בכה"ג מקרי אינו שב מידיעתו)

אכן לכאורה נוטה המל"מ לסברת החכם הנ"ל כרצונו לחלק לכתחלה ע"ד ספיקתו הנ"ל דוקא לר"ש דס"ל דבעינא שב מידיעתו מומר לאותו דבר כמו חלב אינו מביא קרבן על מה שאכל חלב בעודו כשר, אבל לת"ק דממעט דאין מקבלין קרבנות מן המומר מע"ה וכו' מומר לאותו דבר מביא קרבן על מה שחטא בעודו כשר ע"ש, הרי מוכח דס"ל המל"מ דלאו