דעת מרדכי א קצ

ענף ב

א) בפ''ת (סי' שצ"ז סק"א) הביא בשם יד אליהו באחד שהודיעו לו ממרחקים שמת לו אביו והוא ספק בין שני אנשים אם מת אביו של זה או זה והוא בתוך שלשים דמחויבים שניהם להתאבל, ואף דקי"ל ספק באבל להקל, שא"ה דאחד משני האנשים בודאי חייב להתאבל וממילא חייבים שניהם מספק, והוא ג"כ הטעם בסי' (שע"ד ס"ח) בהגה גבי ספק בן ט' לראשון וכו' ע"ש

והספר הזה אינו תח"י ולדעתי הקצרה אינו דומה כלל להתם. דהתם כתבו הראשונים הטעם משום דגנאי הוא למת שלא יתאבלו שניהם עליו אחרי לאחד מהם ודאי הוא אביו וזה לא שייך אלא בספק שהוא בא בתולדה, אשר לא יתברר לעולם וכשאנו פוטרין את שניהם מאבלות אנו פוטרין אותם לעולם וזהו ודאי גנאי למת שלא יתאבלו שניהם עליו בהחלט אחרי שאחד מהם ודאי בנו הוא, משא"כ בספק הבא במקרה ואינו בא מצד תולדתו של המת אלא במקרה שאינו מבורר הדבר, והיה יכול להיות המקרה גם באופן מבורר דבר זה אינו גנאי למת אע"פ שאנו פוטרין את בנו ודאי מאבלות, מ"מ אין זה מצד שאנו אומרין שאינו בנו אלא מצד המקרה הנולד לנו אם מת אביו או לא, אבל הוא בנו של אביו הידוע לו בודאי וא"כ אינו דומה להתם, אך דינם מפורש (כתובות כ"ז ובפסחים יוד) גבי שני שבילין בס"ט ברה"ר דבאו לשאול זא"ז לכו"ע טהורין שניהם, ובבא לשאול עליו ועל חברו מחלוקת ר"י ור"י וכן הוא ג"כ במלתא דרבנן כמבואר בפוסקים וה"נ כן הוא, ועכצ"ל כחלוקנו, דאלת"ה תקשה מ"ש גבי אבלות מטהרות וטומאת כתמים וכדומה שאנו מקילין בבאו זא"ז אע"פ דהוא תרתי דסתרי, אע"כ כחלוקנו משום באבלות הוי ספק הבא בתולדה ולעולם לא יתברר וע"פ הספק אנו מחליטין שאינו בנו ובאמת חד מהם הוא בנו ואיכא גנאי למת משו"ה שניהם חייבים להתאבל, דאת מי את מפקת, אבל היכי שהספק הוא במקרה בודאי אנו מדמין אותו לשני שבילין לכל מלתייהו

ב) (סי' שצ"ח) אבלות יום ראשון אם הוי יום מיחה וקבורה הוי דאורייתא וכתב הט"ז ע"ז לאפוקי מת ביום א' ונקבר למחר או שמועה קרובה עכ"ל, ומה שמסיים לבסוף דגם יום שמועה הוא מדרבנן הוא מפורש באשרי (מו"ק סי' ג') מגמרא דטבול יום, דיום שמועה אינו אסור באכילת קדשים אלא מדרבנן, ולשי' הסוברים דאבלות יום ראשון מדאורייתא הוא נלמד מדין אכילת קדשים ואחרי שביום שמועה אינו אסור באכילת קדשים אלא מדרבנן ממילא אף לשיטתם אינו נוהג בזה אבלות אלא מדרבנן: ותמוה לי לפ"ז לשון הרדב"ז המועתק בפ"ת (סי' שצ"ו סק"א) דמי שבאה לו שמועה שמת לו אביו ואחד מקרוביו אמר לו שאין השמועה אמת וכו', וכתב הרדב"ז דקרובו זה לא טוב עשה והיה סבה שלא קיים אבלות מן התורה שהוא יום הקבורה דיום השמועה קרובה כיום קבורה הוא עכ"ל, ואינו מדוקדק לפי הנ"ל דביום שמועה לכו"ע אינו אלא מדרבנן כן יש להעיר אדברי בעל עמ"א (סי' פ"ג אות י"ד) לענין דינו של הט"ז (סי' שצ"ו) באחד שנודע לו שמת קרובו וא"י אם הוא תוך ל' שכתב ע"ז בזה"ל ויתבאר מזה לענין דינו של הט"ז לגבי אבלות שהספק הוא על אדם שהיה ידוע לפנינו ומוחזק לפנינו בחיים ועכשיו נודע לנו שמת ספק גמור הוא דינו למ"ד אבלות יום ראשון דאורייתא ודאי חייב להתאבל וכו' עכ"ל ולפי האמור בכה"ג אשר הוא יום שמועה קרובה לכו"ע אינו אלא מדרבנן ויל"ע בזה. השמטות לסימן ז' אות ג' במקום המסוים ''וצע"ג"

ונ"ל לישב דכתב הגר"א (פ' חוקת) הא דקי"ל אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות א"כ נכתוב רק חד לרבוי ולא נצטרך לשני מעוטים לרבות והוכיח מזה דכ"מ דאמרינן אין מא"מ אלא לרבות ע"כ איכא איזה מעוטא בהא מלתא אלא עיקרו בא לרבות עכת"ד ע"ש ונראה דזוהי ג"כ דעת התוס' בזבחים (צ"ו ע"ב) ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין, ת"ל קדש קדשים היא, יכול שאני מרבה את התרומה ת''ל אותה פרט לתרומה דברי רבי יהודה, ר"ש אומר קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה קדשים קלים אין טעונין מו"ש דכתיב קדש קדשים, קדשי קדשים טעונין מו"ש, קק"ל אין טעונין מו"ש, מ"ט דר"י מדאיצטריך אותה למעט תרומה מכלל דקק"ל טעונין מו"ש, וכתבו בתוס' שם ד"ה מדאיצטריך אותה למעוטי תרומה וכו' דמקדש קדשים הוי ממעטינן קק"ל וכ"ש תרומה הלכך דרשינן אותה למעוטי תרומה דוקא דאין מעוט אחר מעוט אלא לרבות עכ"ל התוס' וכונתם. ג"כ כשיטת הגר"א והיינו דמקדש קדשים ממעטינן קק"ל ותרומה ואחרי דשניהם נתמעטו למאי איצטריך אותה א"כ הוי מא"מ ואין מא"מ אלא לרבות ומוקמינן המעוט לתרומה והרבוי לקק"ל, ואי נימא דמא"מ הוי רבוי גמור א"כ נרבי תרוייהו בין קק"ל ובין תרומה

ועפ"ז ניחא נמי הכא, דהרי הכא איכא שני מעוטים אחד מבהמה בבהמה שהוא המעוט הראשון והשני מוהיה הוא שהוא המעוט השני ואין מא"מ אלא לרבות ועכ"פ מעוט איכא ומוקמינן מעוט למעט שאין ממירין על שתי בהמות בב"א והרבוי שבזה אחר זה שפיר ממירין ומסתמא המעוט השני הוא לרבות א"כ יוצא מזה דמוהיה הוא הרבוי, א"כ מדויק לשון הברייתא היטב דקאמר תניא כותיה דר"ל יכול כשם שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין בזא"ז ת"ל והיה הוא כלומר שהוא המעוט השני ואינו אלא לרבות דבכה"ג שפיר ממירין ומש"כ בבאור הגר"א דאי מטעמא דמתניתין ממעוטא דוהיה הוא הו"א דאין ממירין וחוזרין וממירין, היינו אילו לא הוה נכתב רק המעוט הזה בלבד, וכיו"ב אי הוי נכתב רק בהמה לחוד הו"א דאין ממירין וחוזרין וממירין, אבל השתא דאיכא תרי מעוטי אז מרבינין דממירין וחוזרין וממירין מטעם דאין מא"מ אלא לרבות ונכון הוא

(מה שמביא א"א זצ"ל בשם הגר"א מצאתי כיו"ב שכן הוא דעת הליכות עולם ומובא בתוי"ט (ערלה פ"א מ"ב) וז"ל וי"ל המעוט הראשון למשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת וכו' עכ"ל הרי מבואר להדיא דמא"מ אינו מרבה הכל אלא מקצת ועדיין מעוט הראשון ממעט איזה חלק ועיין בזה). לסימן כג

וכן הוא ג"כ בתוספתא (פ"ב דמע"ש) וז"ל חומר מע"ש מבתרומה שאין מדליקין בו את הנר ובמע"ש טהור איירי שם והובא התוספתא הזה בפירושו של ר"נ על הגליון בריש ברכות ש"ס חדש וכן דעת הגר"א בשנות אליהו ע"ש במקומו ולא כן דעת הרע"ב (שביעית פ"ח מ"ב) ומצאתי בתורע"א במשניות שהעיר ג"כ מרש"י הנ"ל ואכמ"ל. לסימן נט

א) לפ"מ שהוכחנו במכר כו' ויי"נ לכו"ע משיכה קונה כי לא שייך הכא קנין כסף, נדחה בזה ראית הב"ח ושו"ת שער אפרים שהוביאו ראיה ששיטת הטור משיכה קונה בנכרי, מדפסק כאן במוכר כו"מ ויי"נ בהקפה הדמים מותרים דקניה במשיכה, דשא"ה דלכו"ע משיכה קונה כי קנין כסף אין כאן ועי' בנ"א (ריש הלכות פסח)

ב) ראיתנו שהבאנו מדה"ת (סנהדרין פ') הוא למותר, כי דברינו מתקיימים שם בלא"ה, אכן באמת מבואר שם דס"ל אה"נ אין להם בעלים ואין זכיה באיסה"נ אף שאינו מוכרח, משום גם אם נימא באה"נ יש להם בעלים כדעת הרשב"א בתשובה (סי' קע"ח) הובא בא"מ (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) מ"מ הרי אינם ברשותו ודבר שא"ב אין יכול למכר וליתן במתנה, ואולי י"ל משום דקושיתם נמשכה אליבא דר"ל, אשר ס"ל בב"ק שם אדם יכול להקנות דבר שא"ב ולכן אין קושיתם מתקיימת אלא אחרי שנניח דאה"נ אין להם בעלים, ולכן הראיה חוזרת בתקפה דמוכח מהכא דאיסה"נ אין להם בעלים כאשר כתוב בפנים ויש לי עוד דברים בזה ואכמ"ל