דעת מרדכי א יח

שוב ראיתי במהריט"א (פ''ה אות מ"ג) שהעיר כעין מה שכתבתי ומקשה על דברי התוספות (בכורות ל"ג ע"ב) בסגנון זה וז"ל שם עוד כתבו התוס' ומיהו אע"ג דפרשתי דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ, אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא דשרי להטיל מום בבע"מ, והתם בע"ז אסר רבא לנשר פרסותיה לקדשים בזה"ז משום דנראה כמטיל מום בקדשים, דאע"ג דמטיל מום בבע"מ שרי מדאורייתא, מ"מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא. אלא משום הקזה עכ"ל התוס', וק"ק דאדרבא יש לדיק משם איפכא בזה"ז אפילו איסור דרבנן ליכא, דלכאורה קשה דמאי פריך הש"ס בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ, כיון דקי"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו חייב מטעם הקרא דתמים יהיה לרצון ומשו"ה דקדק רבא לומר דאינו אלא כנראה מטיל מום בקדשים דמן הדין לדידן דק"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ וכן בזה"ז אינו אסור מה"ת, ומדפריך הכי ש"מ דס"ל להש"ס דלרבנן דר"מ ולר"ש דק"ל כותייהו אפילו איסור דרבנן ליכא, ומשו"ה פריך לרבא דאי מוקים רבא לברייתא דהמקדיש בזה"ז כרבנן, תקשה אמאי אינו נושר פרסותיה הא לרבנן דר"מ אפילו איסור דרבנן ליכא, אע"כ דמוקים ליה רבא לברייתא כר"מ וא"כ קשה אמאי קאמר נראה כמטיל מום, הא לר"מ מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא וכן בזה"ז, ומשני בזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ, משום דלא חזו לא לדמי ולא לגופא וא"כ י"ל איפכא דדוקא לר"מ דבזמן הבית איכא איסור דאורייתא במטיל מום בבע"מ אסור מדרבנן גם בזה"ז וגזרינן אטו מעיל מום בבע"מ בזה"ב ואסור מדרבנן אבל לרבנן דס"ל דמטיל מום בבע"מ בזה"ב מותר מנין לנו לאסור בזמן הזה עכ"ל המריע"א

אכן לפמש"כ יש לישב קושיתו, דס"ל להתוספות דתירוצו דרבא קאי בין אקושיא דונינשרינהי לפרסותיה בין אקושיא דונושוויה גיסטרא, ואתרווייהו משני משום דנראה כמטיל מום בקדשים, ואע"פ דהתוספות בבכורות נקט תירוצא רבא על הקושיא לנשר פרסותיה, ומשמע לכאורה דמפרשי דרבא קאי רק אקושיא הראשונה, מ"מ אין זה הוכחה מוכרחת דאיכא למימר דס"ל דתירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד והתוס' חדא מינייהו נקטא, ובזה נשוה סתירת דה"ת מכאן למש"כ במנחות וביומא כנ"ל, ולפ"ז ס"ל להתוספות דגם בהורגה לגמרי נמי איכא הטלת מום, וא"כ קשה איך מותר להכניסה לכיפה הא איכא גרם הטלת מום וע"כ דאתיא כר"מ דלדידיה ליכא איסור בגרמא וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"מ וניהוי כמעיל מום בבע"מ דאסור מהתורה אבל עדיין קשה גם לפמש"כ כיון דהסוגיא אזדא לר"מ אכתי איכא למימר דדוקא לר"מ איכא איסור מדרבנן דגזרינן בזה"ז אטו מטיל מום בבע"מ בזה"ב, אבל לרבנן אפילו איסור דרבנן ליכא וכשכתב המהריט"א, ונהי דהוכחתו של המהריט"א נדחה, אבל מ"מ איכא למימר כחלוקו בין לר"מ ורבנן כאמור ועין ברא"ש דכתב עוד כמה הוכחות דמטיל מום בבע"מ איכא איסור דרבנן כשיטת התוס' ואכמ"ל בפרט זה

ולכאורה יש להביא ראיה לעיקר חקירתנו אי בהורג בהמת קדשים לגמרי איכא לאו דהטלת מום מהא דתנן בחולין (ע"ח ע"א) חולין וקדשים בחוץ, הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים, (משום אותו ואת בנו רש"י) דלילקו נמי משום איסור הטלת מום דהא הוי כהורגה לגמרי, ושם (פ' ע"ב) פריך הש"ס אשוחט או"ב קדשים בפנים דלילקו נמי משום מחוסר זמן, ומשני לאוי נוכראי לא קחשיב, ובמד"א היכא דאיכא לאו דאותו ובנו, אבל היכא דליכא לאו דאו"ב חשיב נמי לאוי נוכראי ע"ש, וקשה אמאי לא פריך מלאו דהטלת מום וביחוד לר' זירא דנראה דלא ס"ל תירוצא דלאוי נוכראי לא קחשיב, הקשה בודאי אמאי לא קחשיב לאו דהטלת מום ועכצ"ל בהורגה לגמרי ליכא לאו דהטלת מום

ולכאורה יש להביא עוד ראיה לזה בתמורה, (ד' ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא הקשו התוספות שם ד"ה רבא אמר, מ"ש דהשוחט הפסח על החמץ דכשר לרבא, הרי דאי עביד לא מהני, וכבר ידוע מש"כ המהרי"ט דכל היכי דלא יתוקן האיסור לכו"ע מהני, וא"כ תקשה הרי הכא אי נימא דלא מהני והוי כנחירה בעלמא ונהי דיתוקן לענין איסור שחיטת פסח על חמץ, משום דזביחה כתיב וזה אינו אלא כנחירה בעלמא, אבל מ"מ כיון דאנו מבטלין מעשיו והוי כנחירה ונבילה היא א"כ הרי היא כהורג בהמת קדשים בידים ועובר משום כל מום לא יהיה בו, ואפילו אם נימא דלא מהני אכתי לא יצאנו מידי איסורא ואין אנו אלא כמחליפין איסורא באיסורא ובכה"ג לכו"ע מהני, אע"כ בהורג בהמת קדשים ליכא איסור משום כל מום לא יהיה בו, אך יש לדחות דהא בלא"ה תקשה דהא ודאי אסור להפסיד קדשים בידים מן התורה דלא גרע מתרומה דמצווים אנו על שמירתן מושמרתם את משמרת תרומותי והמאבד תרומה בידים עובר אעשה זו עין בתרומות (פ"ח מ"ח), וא"כ פשיטא דבהורג בהמת קדשים עובר אעשה זו, וא"כ אכתי לא יתוקן האיסור מטעם זה, אלא באמת אין התוספות סוברים להאי כללא דמהרי"ט וכמו שהוכיח הגרע"א בשו"ת (סי' קכ"ט) מהא דהקשו התוס' מצורם אוזן הבכור, והרוחנו רק בזה דהגרע"א כתב שם דמוכח דלא ס"ל התוס' להאי כללא רק מקושיתם מצורם אוזן בכור, אבל מקושיתם הראשונה משחיטת פסח על החמץ אינו מוכח ולפמש"כ יהא מוכח גם מקושותם הראשונה

, וסליק בדעתי עוד לומר דספיקתי אי בהורג בהמת קדשים לגמרי חייב אמטיל מום תליא במחלוקת ר"מ וחכמים לרבנן דממעטי מטיל מום בבע"מ דאינו עובר אלאו מדכתיב תמים יהיה לרצון אבל כל שאינו תמים לרצון להקרבה אינו חייב, א"כ חזינן מזה דהשורש ויסוד האיסור של הטלת מום הוא משום שמפסידו מהקרבה ובכן גם בהורגה לגמרי נמי חייב והרבוי דכל ע"כ קאי אגרמא היכי שגורם להפסיד מן המזבח אבל לר"מ דהרבוי דכל קאי אמטיל מום בבע"מ, אע"פ שבלא"ה מופסד מהקרבה א"כ חזינן מזה דהשורש ויסוד האיסור אינו מטעם שמפסידה מהקרבה, רק הוא איסור פרטי ואולי מטעם בזיון קדשים ובהורגה לגמרי ליכא בזיון קדשים כדמוכח מתירוצא דאביי בע"ז שם ולכן בהורגה לגמרי ליכא לאו דהטלת מום, כן י"ל בדרך השערה, אבל לא במוחלט

ואם צדקנו בהשערתנו זו אז סרה ראיתנו מאו"ב אמאי לא חשיב נמי הלאו בשוחט קדשים בחוץ דהטלת מום דהא מוקמינן התם מתניתין כר"מ דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולר"מ ליכא לאו של הטלת מום בהורגה לגמרי כאמור והוא נכון לכאורה

ומדה"ת בב"ק (ע"ו ע"א) שכתבו שם בד"ה שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה והקשו ואמאי חשיב שחיטה שאינה ראויה בשוחט בהמת קדשים בחוץ, והא יכול לפדות בשעת פרכוס, דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן פ"ב דחולין ואין לך מום גדול יותר משחיטה וכו' וכן בסוף דבריהם בתירוצם כתבו רק דמום דלאחר שחיטה אינו חשוב מום לפדות על ידו נראה לפום רהיטא דס"ל דבהורג לגמרי חשוב נמי מטיל מום, אך לפי האמור ניחא, דהתם קאי לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לש"ש ור"ש ס"ל כרבנן (בכורות ל"ג) דמטיל מום בבע"מ פטור וממילא בהורגה לגמרי דמפסידה מהקרבה חשיב מום

ובהרציתי דברי אלה בימי חרפי לפני הרב הגאון סיע"ה מוהר"ר בגליון וועלטמאן ז"ל הר"מ בישיבת ראמאליש בווילנא השיבני ע"ז בסגנון כזה, דמשחוטי חוץ אין ראיה כלל, די"ל דוקא גיסטרא שהוא דרך הריגה נכלל בכלל עשיית המום אבל שחיטת קדשים בחוץ שהוא דרך שחיטה והבהמה עומדת מתחלה לכך להשחט אין זה נכלל מה ששחטה בחוץ בשם עשיית מום, רק בשם שחיטה פסולה מצד הקדושה שעליה, וכמו בכמה מקומות היכי שעושה ומטיל איסור על שום דבר כגון מטמא תרומה דלא מיקרי היזק, משום שאינו ניכר