דעת מרדכי א קפח

יד שאול שכתב באמת שכהן מטמא לו מטעם רוב וכמו דמטמא נמי לאביו, שאינו אלא מטעם רוב, אך לדעתי אין הדבר מוחלט וכמו שהערנו נטיל דהא טומאה ואבלות מדמינן להדדי. שוב ראיתי שהדבר מפרש (סי' שע"ג סק"ד) וז"ל אלו הם הקרובים שמיטמא להם וכו' ולבנו ולבתו דקים לו שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך עכ"ל ודברי הי"ש שכתב להיפך תמוהים מאד, אכן באמת טעמא מ"ש מאביו, ולכאורה י"ל דשא"ה לענין טומאה דאיכא תרי מעוטי דלמא לאו בנו ודלמא לאו בר קיימא ותרי מעוטי דמי לפלגא, כדאיתא (ריש פרק המוכר פירות) אך בכלל הזה יש כמה עקולי ופשורי ועין מש"כ לקמן ואמ"ל. ועוד י"ל עפ"ד הר"מ (פ"ב מהל' אבל) דטומאות כהנים לקרובים הוא משום אבלות וכל היכי שאינו מתאבל אסור לטמאות והובא בפ"ת (שע"ג סק"א) וא"כ ניחא פשוט, אך להר"מ דגם אבלות יום ראשון דאורייתא ואז אבלות גופא בעי טעמא אמאי אינו מחויב מחמת ספק וצ"ע

ב) ואגב אורחא ארשום כאן הערה נכבדה מה שאמרתי מענין לענין באותו ענין הנה בקידושין (י"א ע"ב) תוד"ה בשלמא אירוסין מאירוסין וכו' וז"ל ולכן יש לישב פי' הקונטרס הכי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני דאכתי ברשותיה דאב היא לכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה עם בעלה וכו' עכ"ל, מה שצרפו התוס' טומאה ביניהם צ"ע דנראה מדבריהם אלו דס"ל דבתו לאחר נשואיה. אין האב מטמא לה והוא תמוה מאד, דברייתא ערוכה היא במו"ק (כ' ע"ב) וז"ל ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן. אבל מתאבל עליהן ואלו הן: אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו, (דקרא משמע מאביו שלא מאמו רש"י) ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו (דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה רש"י) עכ"ל, אבל בתו הנשואה לא נזכרה בהוספה, משום דקרא איירי בין שבתו בתולה ובין נשואה הרי שעל בתו נשואה כהן מיטמא לה מדאורייתא, וכן מבואר מלשון השו"ע (סי' שע"ד סק"ד) בנקטו שם החלוק בין אשתו, דעל ארוסה ופסולה אינו מתאבל אבל בנו ובתו אפי' הם פסולים מיטמא להן, ומדוע לא נקט דמשכחת דגם על בתו אינו מתאבל אם היא נשואה כיון דאינו מיטמא לה אינו מתאבל עליה, אע"כ ס"ל דגם על בתו נשואה מתאבל עליה דגם לה מיטמא, ולא אשכחן דאינו מתאבל על בתו אלא היא משפחה ונכרית, ואין לומר דכונת התוס' שבעודה ארוסה האב מצווה ומוכרח ליטמא לה, אבל בנשואה רק מותר לו, ליטמאות ולא הכרח כיון דהבעל חייב בקבורתה וכדרך שפירש"י (יבמות כ"ט ע"ב) בהא דאשתו ארוסה לא אוננת ולא מיטמאת לו ע"ש ז"א דמנלן להם הא לחלק בזה, ואם התוס' מכת הסוברים דכהן מוכרח לטמא אפי' שלא לצורך גם בבתו נשואה כן, ואם הם מכת הסוברים דבשלא לצורך אינו מטמא גם בבתו ארוסה כן, ועי' בפרט זה (ברכות כ' ע"א) בתוס' שם ובמ"ח (רס"ד) וא"א השיבני דנ"מ לגוססת, דהא דאמרה התורה דאב מותר ליטמא לבתו נשואה היינו אחר מיתתה משום דלאחר מיתתה שוב אינה מקושרת לבעלה ונפרדה ממנו, משא"כ בגוססת דעדין בעלה הוא אז אסור לאב ליטמא לה דגם לגוסס אסור לכהן לטמא כדאיתא בנזיר (מ"ד) ע"ש עכ"ד החכם, אמנם זהו רחוק דהא גם לאחר מיתת אשתו עדין שארו נקראת עי' (יבמות נ"ה ע"ב וב"ב קי"ד ע"ב) בתוס' שם וצע"ג

ג) יו''ד (סי' שפ"א) העיר הפ"ת (אות ב') להתיר לאבל שפגע בתוך שבעה הרגל לרחוץ ולא שייך לגזור משום תספורת כטעמו של הרש"ל כיון לכו"ע התספורת אסורה משום חומ"ה לא יבוא להקל האבל נמי בתספורת הרגיל אחר הרחיצה במרחץ ע"ש וכן הוריתי הלכה למעשה ועין בתולדות הגריא"ס שמובא שם שהוא זצ"ל התיר גם למי שפוגע ימי הספירה בתוך שלשים שמותר לרחוץ ולא שייך למיגזר משום תספורת כיון כו"ט נהגי אז באיסור תספורת ואע"פ שאין זה אלא מנהגא בעלמא, מ"מ גם איסור הרחיצה לאבל בתוך שלשים אינו אלא ממנהגא ע''ש

והעירותי ע"ז בפגע הרגל תוך שבעה כיון שאז לא היה אפשר לו לגלח קודם משום איסור אבלות, א"כ מותר לו לגלח בחומ"ה ואין איסור חומ"ה חל עליו, והא דנקט הש"ס במו"ק ההיתרא דוקא מי שספר שמונה ימים קודם הרגל היינו אף להתירו משום איסור אבלות, אבל איסור חומ"ה בטיל אפי' אם ספר רק יום או יומים קודם הרגל, כיון דהיה אנוס קודם מותר לו לגלח בחומ"ה כמו מנודה ואינך דלא נ"מ מידי אם זמן ארוך או קצר היה קודם הרגל וא"כ כיון דלדידיה ליכא רק איסור אבלות שוב ראוי לאסור עליו הרחיצה משום תספורת כמו בכל האבלים ולא דמי כלל לרחיצה בחו"מ שמותר ולא גזרינן הרחיצה אכו"ע משום תספורת דרבים מדכרי אהדדי ולא יבאו להקל התספורת בחו"מ, האסור אכו"ע משם אחד מצד איסור חו"מ, משא"כ הכא באבל שלדידיה איסור חו"מ ליכא רק איסור אבלות א"כ יש לאסור עליו כמו בשאר אבל ובתר דידיה אזלינן ובאיסור אבלות הוא רק יחיד בזה, אלא שיש לצדד ולומר דעכ"פ אכו"ע אסורה תספורת משום איסור חו"מ שוב ליכא למיגזר דיבוא להקל בתספורת כיון דחזי דכו"ע פרישי מתספורת ובתר דעלמא אזלינן בכה"ג וכן מסתבר, ועוד י"ל כיון דאסור משום אבלות א"כ גם איסור חו"מ איכא עליו דלגלח באיסור אבלות היה יכול ג"כ להתגלח ולהסתפר גם קודם המועד כמו עתה שהוא ג"כ באיסור אבלות וממילא אסור גם מדין חו"מ ושוב שוה הוא בזה לכו"ע שאסור אף מדין חו"מ ומ"מ נ"מ במש"כ לעיל שאבל שהיה גם מנודה שהתירו לו חכמים שבודאי ליכא בו משום איסור חו"מ ורק מדין אבל אפ"ה הרחיצה מותרת לו ולא גזרינן משום תספורת כיון דלכו"ע נמי אסורה התספורת מדין חו"מ ויל"ע בכ"ז סימן עז חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא בחזקה העשויה להשתנות אם שקולות הן או אחת מהן מכריעה את חברתה. ענף א

ע"ד מחלוקת הט"ז עם המהר"י מינץ (סי' שצ"ז) לענין מי ששמע שמת לו מת ומסופק הוא אם הוא עוד תוך שלשים וחייב להתאבל, דתליא אי אמרינן בחזקה העשויה להשתנות חזקה דהשתא מכרעת, דדעת הט"ז הוא היכי שבודאי עשויה להשתנות מחזקינן מדהשתא מת מעיקרא נמי מת, ואע"ג לענין נדון הט"ז באבלות די לנו אם אמרינן דשקולות הן כלומר חזקה דהשתא שקולה כנגד חזקת חי דמעיקרא והוי ספק השקול וא"כ ספק אבלות לקולא, אך מראיותו של הט"ז שהביא לפי דעתו מבורר בכה"ג חזקה דהשתא עדיפא הרבה מחזקה דמעיקרא והיא המכרעת והמבררת, ועי' בנה"כ שחולק עליו וכן הרבה אחרונים עמו ודעתם הוא דחייב להתאבל בכה"ג דגם בכה"ג מוקמינן לו אחזקת חי דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דמת ולא מחזקינן אפי' לספק השקול

ולכאורה נ"ל להעיר דהיכי דתרי אמרי שעדין הוא תוך ל' משעה שמת ותרי אמרי שכבר. עבר ל', אחרי שבזה מודים השתי כתי עדים שהשתא הוא מת בודאי יש לצרף דעת התוס' (כתובות כ"ו ע"ב ד''ה אנן) וז"ל שם א"נ שא"ה דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך וכו', והיכי דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי עכ"ל, ומבואר