דעת מרדכי א קפז

לישב את הקושיא דשא"ה משום דאיכא מצוה להטמא לקרובים וה"א ספיקא לחומרא ויטמא קמ"ל עכ"ל. ותירוצו אינו מובן דהא קי"ל בכה"ת דספק אינו מוציא מידי ודאי וא"כ הכא נמי כיון דאיסור טומאת כהן הוא ודאי מצד עצמו, ומ"ע דטומאת קרובים הוא ספק מצד עצמה ואין ספק מוציא מידי ודאי, ואין לומר דכאן לא מיקרי ספק ודאי, רק ספק וספק, דהא אי בן קיימא הוא מחויב הוא להטמא וא"כ מאי חזית דאזלית לחומרא מצד איסור טומאת כהן, זיל לחומרא מצד מצות טומאת קרובים, זה אינו דהא כה"ג כתב הר"ן (ר"ה פ"ד) ד"ה ולענין ברכה, שהוכיח דלא תשא מברכה שאינה צריכה אינה רק מדרבנן, דאי מדאורייתא אמאי במספקא לו אם אמר אמת ויציב חוזר ואומר הא הוי ספק דאורייתא וקעביד איסורא בידים וכו' ע"ש, דלמא משום דאתי עשה דאמירת או"י ודוחה לל"ת דברכה שאינה צריכה, דהא מסתברא כמו דעשה ודאית דחי לל"ת ודאית, כן ספק עשה לידחי לספק ל"ת והכא אינו אלא ספק ל"ת, דהרי אם לא אמר או"י אין כאן ל"ת כלל, ואדרבא הוא מחויב לאמרו, אע"כ דהסברת הדברים כך הוא דאנו אומדין אילו היתה הל"ת זו בפני עצמה כגון אילו בודאי אמר אמת ויציב, אז הל"ת ודאית ולא ספיקא, משום דאיסור ברכה שאינו צריך מצד עצמו איסור ודאי הוא, והעשה דזכירת יציאת מצרים היא עשה מסופקת גם בלתי איסור דברכה שא"צ. דאפי' אי נימא דאין איסור בברכה שא"צ, מ"מ רק ספק עשה היא וא"כ אמרינן כאן אין ספק מוציא מידי ודאי, ואין ס"ע דוחה לל"ת ודאית דהל"ת מצד עצמה הא ודאית והעשה מצד עצמה מסופקת, וכך הוא הסברת הדברים בכ"מ בש"ס דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ועי' ביבמות (ל"ז ע"ב) אח"ז מצאתי בתפא"י (משניות ברכות פ"ח) כבאורי בכונת הר"ן בר"ה ונהניתי שהתכונתי לדעתו הרמה

[ובעצם הספק שנגעתי כלאחר יד אי ספק מ"ע דוחה ספק ל"ת ראיתי שהעירו בזה גם הס' יעלת חן בקו"א (אות כ"ה) ובהגהות אמרי ברוך על טו"א למס' מגילה (כ"ה ע"ב) דרך אגב ע"ש: ואנכי הבאתי ראיה ממה שהקשו התוס' (עירובין ק' ע"א) ד"ה מתן ד', דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף ולפי מה שמוקי בזבחים (פ"א) דאיירי שנתערבו בכוסות א"כ בכל נתינה אינו אלא ספק עשה וספק ל"ת ומ"מ מקשו התוס' דלידתי, עוד העירותי מיומא (מ''ז ע"ב) דבעי שם על מה שבין האצבעות אי קומץ או שירים הוי, הדר פשטה דהוי ספק ועיין שם בתוד"ה הדר פשטה וקשה מאי פריך הש"ס ע"ז אח"כ האיך מקטיר קומץ תחלה ואח"כ בין הבינים, איקרא כאן כל שממנו לאישים הריהו בבל תקטירו וכו' ע"ש, ואמאי לא נימא דאתי ספק עשה דהקטרת קומץ ודחי לספק ל"ת דכל שממנו לאישים הריהו בבל תקטירו, ועוד דאיכא תרי עשה דכ"ז שלא נקטר הקומץ בשלמות השירים אסורים באכילה ואיכא עשה דואכלו את הנותרת ממנה, ואין לומר דהכא הוי ל"ת שבמקדש ואין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאמר רבא בזבחים (צ"ז ע"ב) ובזה גם תהא מיושבת קושית הגאון ר' ברוך פרענקעל אמאי בספק בכורים כגון בקונה ב' אילנות דמביא ואינם קורא דליתי ספק מ"ע דהבאת בכורים ולידחי ספק איסור של שקר אשר יאמר האדמה אשר נתת לי אבל השתא ניחא דבמקדש ליתא כל הכלל של דחיית עשה לל"ת אבל אכתי תקשה לרב אשי דמשני שם בזבחים שנויא אחרינא. מכלל דס"ל דאפי' במקדש דוחה עשה ל''ת, וכ"כ כתב הנוב"ת (חאה"ע סי' קמ"א) ע"ש ומקושית הש"ס ביומא האיך מקטירין בין האצבעות משמע דפריך לכו"ע אפי' לרב אשי, אעכצ"ל דס"ע אינו דוחה ספק ל"ת ושפיר קפריך הש"ס ואכמ"ל בפרט זה *)]

וא"כ בנדון דידן נמי נדחה תירוץ של חא"ש, כיון דאיסור טומאת כהנים מצד עצמו הוא איסור ודאי ומצות טומאת קרובים מצד עצמה הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולמה איצטריך קרא למעוטי

אכן לשיטת השמ"ק הנ"ל מיושבת קושית הנמוק"י דלהכי מעטה התורה בטומאת קרובים לאסור טומאה מספק, כדי לגלות לן דאסור לטמאות מצד ודאי ולא מצד ספק בלבד ונ"מ דאפילו רוב דכל פריש לא מהני בזה דרך משל, אם היו עומדים כאן שלשה אחין של הכהן יחד עם נכרי ביניהם ופירש אחד מהם ונפל עליו הגל ומת אין הכהן רשאי לטמאות עליו מצד רובא דכל דפריש שנימא שבודאי אחיו הוא דכיון דמיעטה התורה כאן ספק א"כ גם רוב דכל דפריש לא מהני בזה ועוד נ"מ הוא לענין מלקות דמצד סד"א לחומרא לא היה לוקה מספק אבל כיון דאסרהו התורה בפירוש לטמאות לספק ופטרתהו מצד ודאי אם נטמא לוקה עליו ונ"מ גם בזה"ז לענין פסול עדות

אבל המעוט הזה שמעטה התורה מלטמא לספק לא מצינו אלא בטומאת קרובים, ולא במת מצוה ואין למילף במת מצוה שאינו מטמא ג"כ על הספק מטומאת קרובים דשאני מ"מ דחמיר טפי דאפי' כה"ג ונזיר מטמא עליו, וא"כ הא דאין מטמא כהן לספק מת מצוה כגון ספק נכרי ספק ישראל אינו אלא מצד סד"א לחומרא, אבל המעוט לא קאי על טומאת מת מצוה וכיון דליכא מעוט שוב דיינינן בו דינא דכל דפריש בין לקולא בין לחומרא והלכך שפיר פסקו האחרונים בנמצא במקום שרוב ישראל היכי דליכא דין קבוע דיינינן בו מטעם רובא דכל דפריש שישראל הוא ומחויב הכהן להטמא לו, והמסקנא בזה דבטומאת קרובים לא דיינינן בה דכל דפריש מרובא פריש, ובמת מצוה דיינינן להאי כללא כמו בכה"ת כולה. ענף ב

א) ולענין אי כהן מטמא לבנו שהוא פחות משלשים לא מצאתי הדבר מפורש בגדולי האחרונים, ולכאורה כיון דאינו מתאבל עליו אין כהן מטמא עליו דהא כללא הוא דכל שכהן מטמא עליו מתאבל עליו וה"ה להיפך, אך י"ל עוד דבאבלות שהוא מדרבנן אזלינן לקולא, אבל לענין טומאת קרובים שהוא מצוה מדאורייתא, אזלינן לחומרא מטעם רוב, והכא לא שייך כשיטת השמ"ק האמורה לעיל דכיון דאיתמעט ספק גם רוב איתמעט, דהאי כללא לא נאמר אלא ברובא דאיתא קמן שהוא רוב מטעם כל דפריש מר"פ, אבל לא ברובא דליתא קמן שהוא רוב בטבע וכש"כ הש"ש (ש"ב פט"ו) ע"ש. ומצאתי בהגהות *) ועפ"ז אמרתי להעיר מה שכתב המנחת חנוך (מצוה ה' בסוף אות ז') לדבר פשוט שמצות עשיית פסח ואכילתו בטומטום מפני שהוא ספק ערל: ולכאורה אם אמרינן נשים בראשון חובה וכן פסק החנוך והרמב"ם אמאי לא אתי ספק עשה של עשיית פסח ואכילתו ודחי ספק ל"ת דכל ערל לא יאכל בו, ואע"ג דאמרינן (יבמות ע"ב ע"א) דטומטום אינו אוכל בתרומה, י"ל שאני תרומה אע"ג דנשים מותרות. בה מכל מקום אינו מצוה אכילתה אלא היתר בעלמא וכמו שביארתי במק"א בסוגיא דטעה בד"מ (פסחים ע"ב) שקרי לה עבודה ועבודה אינה בנשים ואע"ג דאיתא שם ביבמות דטומטם נמי אינו אוכל בקדשים, היינו נמי בשאר קדשים אבל לא בפסח: ועין (יבמות ע"ב) דקתני שם פסח וקדשים ועביד שם צריכותא ויש לפלפל בזה, וי"ל דאיתא בזבחים (צ"ז ע"ב) דרבא ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים ועי' (פסחים פ"ה ע"א) תוד"ה כשהוא אומר ולפי הסכמת האחרונים הטו"א והשעה"מ גם ר"א ס"ל לתירוצא דרבא עי' נוב"ת (חאה"ע סי' קמ"א) וא"כ ה"ה ספק עשה אינו דוחה ס' ל''ת בקדשים ועין בזה עשה אינו דוחה ס' ל"ת בקדשים ועין בזה.