דעת מרדכי א קפו

משמע דאפי' בבר חנוך איירי, אם כי אינו מוכרח, ואין להוכיח דע"כ בבר חנוך איירי דאל"ה למה לו להמג"א לומר משום דלא שייך גביה שלא יכנס, תיפוק ליה דבקטן ליתא באיסורין די"ל דאיצטריך האי טעמא דאל"ה היה אסור לישראל לגלחו אם לא בפועל עני שאין לו מה יאכל וכמבואר בבה"ט בשם גן המלך משא"כ השתא דלא שייך בו האי טעמא שלא יכנס א"כ נשאר טעמא דצורך הרגל וגם לישראל מותר לגלחו ועדין יש לעיין בזה

אכן אם נימא להיפך כדעת ידידי הנ"ל דאיסור תספורת במועד ליתא בקטן אפי' הגיע לחנוך, יקשה לי להיפך אשיטת הט"ז דס"ל דקטן איתא בחנוך אבלות וממילא הוא אסור בגלוח האיך תני כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלם, והש"ס דייק ע"ז הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו, והא קטן וכו' והמכוון מזה דדעת הש"ס הוא להשות דין שניהם בין במה דמפורש בברייתא בין במה דנשמע מדיוקא ואי נימא כדעת הט"ז דקטן איתא בחנוך דאבלות, וממילא אסור בגלוח באבלות ומ"מ מותר בגלוח במועד ללישנא תנינא, ואיך תני כל שמותר בזה מותר בזה וצ"ע

ועין במרדכי (סוף סימן תח"ע) שכתב מכאן יש להוכיח שאין אבלות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ודבריו צריכין באור ועי' פ"ת (סי' שצ"ו סק"ב) מה שהביא בשם השיבת ציון (סי' ס"א) ועין ח"א (כלל קנ"ב סקי"ז) בהגה שם דכתב דהרי אפילו ביוה"כ מותרין בכל חוץ מנעילת סנדל ובט"ב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת סנדל ע"ש ודבריו צ"ע שהרי שייך לענין תספורת וכמבואר בסוגיא הנ"ל ואכמ"ל

ב) עין פ"ת (סי' שמ"א סק"א) שהביא בשם התפאל"מ להסתפק קטן שמת תוך ל' וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כל זמן שלא נקבר, כיון שמוטל עליו לקוברם, או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון דרוב ב"ק ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע ושוב הביא בשם הבר"י שהוכיח מהירושלמי (ס"פ נושאין על האנוסה) דאין לו אנינות אם מת תוך ל' עכת"ד ע"ש וראיתי בס' בית דוד קו"א שהאריך בפרט זה ומסיק לבסוף דחייב באנינות ע"ש

ולכאורה נראה לי להעיר לפי המובא באשרי (פ' מי שמתו) דאיכא תרי טעמי הא דאונן פטור מכל המצות א) משום העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כדילפינן לה בפ"ב דסוכה, וב') משום כבודו של מת והמ"א (סי' תקכ"ו סק"כ) הביא בשם הג"מ דבנפלים ליכא דין קבורה, א"כ בספק נפל אע"פ שחייב לקברו מצד ספק, מ"מ תליא אי גם בספק מצוה אמרינן העוסק בס"מ פטור ממצוה אחרת ודאית. והשאגת אריה (סי' ל"ז) החליט בפשיטות דבמקריב חטאת העוף הבא על הספק דחייב בתפילין של ראש דכל פטורו אינו אלא משום עוסק במצוה וכיון דעוסק רק בספק מצוה חייב במצוה ודאית

[בספר הדרושי לבית יעקב להמ"מ דווילנא (דרוש כ"ח) מסתפק בפרט זה ונעלם ממנו שכבר הקדימו הש"א והעיר להקשות מב"מ (כ"ט) מאי פריך הש"ס נימא תהוי תיובתא דר"י דאמר שומר אבידה הוי ש"ש, דלמא איירי המשנה שמצא במקום שהוא מחצה על מחצה ואינו פטור מפרוטה לעני מפני שהוא ספק מצוה ואינו חייב רק משום היתר תשמיש ע"ש, גם בזה כבר הקדימו המלא הרועים בהגהותיו לב"מ (ל"א ע"א) ומשניהם נעלמו דה"ת (ב"מ כ"ה ע"ב) ד"ה ואם נטל שכתבו שם דבספק הינוח וספק אבידה היכי דהגביה מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי ש"ח ולר"י הוי ש"ש ובחדושי הארכתי ואכמ"ל]

אמנם המ"א הרבה להשיג על הג"מ ועין בס' בינה לעתים שדוחה ראיותיו של המ"א ועי' בח"ס (חאו"ח סי' קמ"ד) שמישבן על מכונן ול"נ ראיה לזה מהא דאיתא (סוף תמורה) אלו הן הנקברין קדשים שהפילו יקברו: הפילה שליא תקבר, והטעם הוא משום חשש תקלה, ואם נימא כדעת הג"מ דאין לנפלים חיוב קבורה כלל ואינו עובר עליו בבל תלין, ודבר זה פשוט שנפל אנוש אסור בהנאה וכש"כ הבע"ל הנ"ל שם לדבר פשוט משום דכטומאותו כך איסורו ואף שהח"ס שם מפקפק בזה מ"מ לבסוף הודה לו ע"ש, וא"כ קשה טובא אמאי לא חשיב המשנה נמי נפל אדם בכלל הנקברין ככל איסורי הנאה וכמו נפל קדשים משום חשש תקלה אע"כ כדעת המ"א דנפל אדם בלא"ה חייב בקבורה מה"ת וגם עובר עליו בבל תלין

וגם אי הטעם משום כבודו של מת יש להעיר כיון להש"א אין ספק מוציא מידי ודאי ואחרי דבנפל ליכא כבודו של מת וכמפורש בש"ך (שע"א סקי"ז) בשם הב"ח א"כ גם בספק אין ספק מוציא מידי ודאי אך זה נלמד מדברינו דבנפל ודאי כיון דהתם ליכא משום כבודו של מת א"כ ודאי רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוה כמו בשאר עוסק במצוה ובפרט במקום דאפשר לקיים שניהם ואכמ"ל. סימן עו. יבאר אע"פ דכהן אינו מטמא לקרוביו משום רובא דפריש אבל למ"מ מטמא ברובא דפריש. אי ספק עשה דוחה ספק ול"ח. אם כהן מטמא לבנו בתוך שלשים. אם האב מטמא לבתו נשואה. אם הרחיצה מותרת לאבל בתוך הרגל. ענף א

יו"ד (סי' שע"ד סק"ג) כתב הרמ"א מת הנמצא ולא ידעינן אם עכו"ם או ישראל הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם לא שנוכל לומר כל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל, וכתב עלה הש"ך (סק"ג) בשם הלבוש דאם הוא קבוע אז אזלינן לחומרא דצריך לקוברו ומ"מ אין הכהן מטמא מספק כדלעיל (סי' שע"ג ס"ת) יעו"ש. מבואר מדבריהם דבפריש במקום שרוב ישראל אז גם הכהן חייב לטמא משום דכל דפריש מרובא פריש. ולכאורה צ"ע לפי מה שמבואר בשמ"ק לב"מ (דף ו') גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דפטור מן המעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, והקשו הא קי"ל כל דפריש מרובא פריש, ותי' דאע"ג דאנו הולכין בתר דפריש מרובא בין להקל בין להחמיר אינו אלא מצד הלכה, אבל אינו ודאי במציאות ואינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המעוט כמו מן הרוב, ומשו"ה במעשר כיון דמיטעה התורה בפירוש עשירי ספק גם החלוק בתר רובא דפריש נתמעט, כיון דהרוב הזה מצד המציאות ספק הוא אלא שהתורה התירתו, והתורה הקפידה דוקא על עשירי ודאי א"כ גם רובא דפריש שהוא מידי ספיקא לא נפקא ג"כ נתמעט, ועי' ש"ש (ש"ב פט"ו) שהאריך בדבריו ועי' בפליתי ופמ"ג (יו"ד סי' ק"י), וא"כ הכא בטומאות כהנים שנתמעט ספק בפירוש מדרשה דלה יטמא על הודאי הוא דמיטמא ואין מיטמא על הספק והוא דרשא מפורשת בתו"כ, והובא ברי"ף הלכות טומאה, וא"כ לשיטת השמ"ק ממילא גם רובא דכל דפריש שהוא ספק במציאות נמי נתמעט, ובכן גם ברוב ישראל ופירש אחד מהם ומת נמי יהיה אסור לכהן להטמא מצד הספק ולכאורה היא תמיה נכונה

אכן לאחר העיון ראיתי דאדרבא מדרשא דתו"כ זו תהיה ראיה לשיטת השמ"ק הנ"ל, דהנה הנמוק"י שם הקשה וז"ל וצ"ע למאי איצטריך, דאי למעוטי ספק בן קיימא דלא מטמא פשיטא דהא אמרינן לעיל דאין מטמא לנפלים וספק איסורא לחומרא, ואי למעוטי בני תערובות כגון כהנת וישראלית שילדו במחבא, הא דנקט לישנא כהנת וישראלית אינו מדויק אפי' כהנת וכהנת נמי ספק הוא כיון שהשניה איננה אשתו וצ"ע] וקמ"ל שלא יטמא להם, הא נמי פשיטא דספק איסורא לחומרא עכ"ל הנמוק"י, ובהגהות חדושי אנשי שם שעל הגליון שם כתב