דעת מרדכי א קפה

ולהפסיד מכיסו יותר ממה שחייבו תורה ע"פ הדין שמחויב בקבורתה לפי כבודו בכדי להצילה מנוולה

ועוד נראה לצדד בזה אפילו לפי תירוצם השני עפ"מ דאיתא (חו"מ סי' ק''ז סק"ב) ברמ"א ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן יכול שמעון לעכב הקבורה עד שיפרע לו, ואם שמעון הוא קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב קבורתו שלא לנוולו והוא כתי' הב' של התוס' הנ"ל ועי"ש בש"ך (סק"ו) דאיירי שרוצים היורשים לפזר הממון לצורך קבורה והוא היה מעכב שישלמו לו תחלה וראיה דגם אשתו יכולה לעשות כן כמש"כ באה"ע (סי' קי"ח סקי"ח) ואע"ג דהכא בקרובו מוחה בידו י"ל דהיינו בקרובו ממש, אבל לא בקרוב מחמת נשואין כמו אשתו וגיסו וכה"ג עכ"ל הש"ך וא"כ בנ"ד הבעל שהוא קרוב מחמת נשואין אינו מחויב להפסיד ממון להציל את אשתו מנוול, ולתירוץ השני של הש"ך שם דבאמת אין נ"מ בין קרוב שאר בשר ובין קרוב ע"י נשואין אלא באה"ע (סי' קי"ח) איירי שיש קופה של צדקה לקבורת מתים ובכה"ג אפילו קרוב יכול לעכב אע"פ שבעכובו הוא בזיון למת, מ"מ אין כאן בזיון גדול, משא"כ כאן מיירי שאין כאן קופה של צדקה ואיכא בזיון גדול שיוטל עד שיוגבה לצורך קבורתו, ואפ"ה אחר יכול לעכב ולא קרוב ולפי חלוק זה צ"ל דבב"ב שם הוא נוול גדול לפתוח הקבר ולבדקו ולכן אולי ג"כ בנ"ד דמי לזה דאיכא בזיון גדול להוליך את המת למקום אחר, אבל מ"מ יש להקל בדבר זה לכאורה אחרי שיש לנו סמך מתירוץ קמא של התוס' וגם מתירוץ ראשון של הש"ך כאמור לעיל

אכן בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ה) נתעורר אם רשאי האשה לפתוח הקבר כדי להצילה מעגון, וז"ל שם ובגוף הדבר מה שמדמה נ"ד ללקוחות שהאשה ג"כ מציא אמרה מה לי בניוולו לינוול ולינוול וסימנין אלו אינן עשויין להשתנות, לדעתי אין בזה ממש, דאטו האשה בעצמה תפתח הקבר לראות בסימני גופו. הלא אנשים אחרים צריכים לעשות זה ומה איכפת להאנשים אחרים בתקנת האשה ואין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך ושם במס' ב"ב במעשה דב"ב הלקוחות עצמם היו רוצים לפתוח הקבר בשביל עצמם שלא יפסידו עכ"ל, וא"כ בנ"ד נמי שהבעל בעצמו לא היה מוליכה רק ע"י אנשים אחרים שמשי ח"ק לכאורה ראוי לאסור

ותמהני על הס' ש"צ שלא העיר להסיק דלתי' השני שבתוס' קרוב מחויב נמי להפסיד כדי לבלתי לנוולו, וא"כ גם האשה בעצמה אינה רשאית לפתות את הקבר כי אף לאח"מ שארו נקרא ותליא בשני תירוצי הש"ך הנ"ל אם קרוב ע"י קידושין נקרא קרוב אכן לדעתי י"ל דלא פתיחת הקבר בלבד הוא הנוול אלא גם הבדיקה הוא הנוול, והבדיקה ע"כ תהיה ע"י אחרים, דלקוחות לא יהיו נאמנים דבעלי דבר הם וממילא מוכח דגם לאחרים הותר לנוול וצ"ע

עוד אמרתי להעיר. שראיתי בחו"י בסוף הספר וגם בנו"ב ובש"צ דפתיחת הקבר איכא חרדת הדין והעירו מסוגיא דב"ב הנ"ל דאמאי לא קאמר נמי משום חרדת הדין ולכאורה לפי המבואר במקור הדברים שבטור (סי' שס"ג) חרדת הדין איכא רק בפתיחת הקבר וטלטול המת, אבל בפתיחת הקבר בלבד רק נוול איכא ולא חרדת הדין, ולכאורה בעובדא בבני ברק היתה רק פתיחת הקבר בלבד וצ"ע. סימן עה: אם שייך חנוך לקטן כאבלות וגלוח במועד: אם אונן על נפלים אסור באכילת בשר ויין כל זמן שלא נקברו

א) (סימן ש"מ ס"ק כ"ז) כתב המחבר קטן שמת לו מת מקרעין לו, וכתב הט"ז ע"ז דבטור כתוב שהוא מפני עגמת נפש והרי"ץ גאות כתב וקטן שהגיע לחנוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופירש הב"י דהיינו אפי' היכי שמת לו מת דלית בו עגמת נפש וכתוב בדרישה דמכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחנוך צריך לנהוג כל דיני אבלות עכ"ד. והנה"כ חולק עליו וכן הדג"מ ע"ש. והעירותי במו"ק (י"ד ע"א) פריך שם הש"ס לל"ק דשמואל דקטן שנולד קודם המועד אין מגלחין אותו במועד מהא דתניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו, הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואם איתא נמצא אבלות נוהגת בקטן והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש, (שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל רש"י) ודחי שם ע"ש. וקשה לי לפי דעת המקשה דהיה סבור דאבלות ומועד שווין מכל צד, והאסור בזה אסור בזה והמותר בזה מותר בזה, א"כ גם בלא דברי ר' שמואל נמי תקשה דהא ודאי דקטן שייך בחנוך דמועד. דמ"ש מועד מכל מצות התורה שקטן אית בהו בתורת חנוך, ובחנוך דאבלות ליתא לדעת הנה"כ והדג"מ בכדי שלא לבטלו מת"ח כאמור שם, וא"כ אכתי אינו דומה דקטן שהגיע לחנוך אסור לגלחו במועד ובאבלות מותר לגלחו אפי' הגיע לחנוך משום דאין חנוך באבלות, אע"כ הוא כדעת הרי"ץ דגם באבלות שייך חנוך כן הקשיתי בחפזי

וידידי הרב הגדול מוהר"ר אליעזר ראבינאוויץ מפרוזינא הוא הרב הגאון המד"א במינסק ז"ל] השיבני ע"ז בזה"ל. אני תמה מה חנוך יש בזה הלא ליכא איסורא בגלוח ויע"ש בתוד"ה ושאר כל אדם וכו', אלא הטעם הוא משום קנסא ומה שייך קנס בקטן דאין לו דעת וא"א לו לגלח א"ע קודם המועד, וצ"ל דהקנס הוא לאביו על שלא גלחו קודם ואין זה סברא דליצטער התינוק משום חטא אביו, וע"כ הסברא הפשוטה דגם בקטן שהגיע לחנוך מותר לגלחו במועד, ועיקר הקושיא הוא לשמואל דחדש לן דבר זה דגם בקטן שייך איסורא דלא חלקו חכמים בדבריהם וע"ש בגליון הש"ס מה שהקשה שם בסוגיא והחליט דטעם האיסור הוא משום מלאכת המגלח ואין זה נראה דא"כ היה מותר ע"י פועל שאין לו מה לאכל וע"כ דאיסורא הוא מדבריהם גם על הקטן עכ"פ ראיתו אינה מכרעת לפי דעתי עכ"ל

והנה מה שהחליט ידידי הנ"ל דקטן ליתא בחנוך באיסור תספורת במועד משום דלדידיה לא שייך למיקנסיה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ובשביל אביו שלא גלחו אין התינוק מחויב להצטער אין זה מוכרח בסברא, דעיקר החנוך הוא שלא יעשה כן בגדלותו וא"כ גם בתספורת שייך לאסור להתינוק הגלוח במועד כדי שלא יתגלח במועד כשיהיה גדול ואע"פ שאינו שייך בטעם האיסור, כמו בהרבה תקנות חז"ל שאסרו החכמים כדי שלא יעבור אדאורייתא כמו בשר עוף בחלב ובשולי עכו"ם וכדומה לרוב שטעמם בכדי שלא יבוא לעבור אדאורייתא, ואע"פ דבקטן לא שייך האי תקנה, דגם אם יעבר אדאורייתא לא עביד מידי דעדיין אינו מצווה, מ"מ דבר פשוט הוא דקטן נמי שייך בחנוך של איסור דרבנן, וא"כ איסור תספורת במועד נמי שייך וא"ל דהכא שאני משום דאיסור תספורת במועד אינו למגדר מלתא אלא קנסא אלעבר וקטן ליתא בקנסא וכמו שדקדק החכם הנ"ל בדבריו, אכן באמת ז"א דלא אמרינן שם ''מפני שנכנס לרגל כשהוא מנוול'' אלא ''שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול'' והוא תקנה על דלהבא שלא יסמוך על גלוח המועד ויכנס לרגל כשהוא מנוול ודמי זה לשאר תקנת חז"ל וא"כ פשיטא דגם קטן שייך בזה משום חנוך, כמו דאיתא בחנוך בשאר תקנות חז''ל

אמנם באו"ח (סי' תקל"א) איתא קטן מותר לגלח במועד אפילו נולד קודם הרגל, וכתב המ"א ע"ז משום דלא שייך בו טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש לו צער רב ומצטער ע"ש וסתמא מלתא