דעת מרדכי א קפד

אמרינן במו"ק (ו') דמצוה לציין את הקברות אם לא מדאורייתא ממש לפחות מהלכה למשה מסיני, ואם יעשוהו גן טיול ישתכח זכרם, ובספר כתב סופר כתב עוד טעם דהמתים גופייהו ניחא להו לפנות עצמותם משום שהולכים שם להתפלל יש להמתים קורת רוח מזה כדאיתא בספר חסידים משא"כ אם ישפכו עליהם עפר למעלה כדי להשכיח זכרונם ברבות הימים. הנה מכל הלין הטעמים המבואר למעלה המסקנא הוא דראוי לפנות העצמות כדין פנוי עם התבוסה הוא העפר תחוח שמתחתיהם, וגם הארונות אם עודם קיימים, ויבדקו עד מקום שידם מגעת לארכה ולרחבה ולעמקה

אך על אודות הטמנתם במקום אחר צריך באור קצתן הנה בשו"ת שיבת ציון (סימן ס"ג) הובא בפ"ת (שס"ח סק"ד) בסופו כתב שיקברו עצמות המת מכל קבר וקבר בפ"ע ובספר עקרי דינים (סימן ל"ה אות ל"ד) הביא בשם תשובת זרע אברהם וז"ל ועל ענין העצמות לקוברן במקום אחר הביא תשובת רב האי שאסור לערב עצמות בעצמות וצריך שלשה טפחים לכל קבר וקבר וכתב הרב המחבר דלא מכרעא הראיה שהביא ר"ה מדתנן המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, דהתם לענין מקח וממכר תניא ולא לענין איסורא, דודאי בציר מהכא סגי ודיו שיהיה דופן הקבר מפסיק, ולענין אורך הקבר נראה דסגי אמה בקרוב היינו אורך השוקיים והראש ושאר עצמות יהיו צבורים עכ"ל, ולי יש דקדוק נכון בזה, הנה בתשובת רב האי המובא בטויו"ד (סימן שס"ג) כתוב וז"ל נשאל לה"ג מערות שיש בהן כוכין שמכניסין שם המתים, ובשעה שמכניסין שם המת מלקטין העצמות משם ומערבין אותן ומניחין אותן בגומא שבמערה אי שרי אי לאן וכן ביה"ק שנתמלא ואין להם מקום וחופרין בקברים הישנים ומניחין העצמות לבדן אי שרי או לא, והשיב הכין חזינא דהאי דעבדי בא"י שלא כדין עבדי, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדדי, וא"א שלא יהא בין מת לחברו פחות מששה טפחים, שלשה טפחים לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה, ולענין ביה"ק שנתמלא ואין מקום לקבור ודאי אי ליכא דוכתא אחריתי אע"פ שהיא רחוקה משם מה יעשו אי אפשר למשבקי למת בלי קבר, אבל ודאי אם יכול להעמיד כדי שיהא בעומק ובין מת למת ששה טפחים שפיר דמי, ואע"פ שזה למעלה מזה וכו' ע"ש, מבואר מדבריו וביחוד מתשובתו על השאלה הראשונה שהנראה שהמעשה היה שהיו לוקחים עצמות מתים משני כוכים ומערבים אותן בגומא אחת דאסור משום דבעי הרחקה ששה טפחים בין מת למת, ומשמע מניה אפילו אם לא נשארו רק העצמות בלבד, והטור מדשתק לו נראה שמסכים לדבריו, וגם אי אפשר לחלק על גאון בלי סתירה מגמרא מפורשת נגדו, וקשה לי, בסימן (ת"ג) כתב הטור המלקט עצמות משני מתים כאחד בראש אפרסקל לו מכאן ובראש אפרסקל מכאן דברי רבי יוחנן בן נורי, רבי עקיבא אומר סוף אפרסקל להתעכל וסוף עצמות להתערב ונמצא שני עצמות מתים מתערבים, אלא מלקטן ונותנין כל אחד לעצמו בארון של ארזים, והפרישה שם הוכיח דליכא קפידא בקבורתם בגומא אחת, דדוקא בערוב עצמות קפיד ר' עקיבא ומה שאמר ר' עקיבא להניחם בארון ארזים היינו להניח בארון אחד כמה מתים כל גל בפ"ע וכו' ע"ש והח"ס (בסימן שנ"ג הובא בפ"ת שם ת"ג סק"א) כתב דהוא רק משום צער תחה"מ קפיד אערוב עצמות, אבל פגיעה בכבוד המתים אחר שנתעכל הבשר ולא ניכר הצורה ליכא וסיים שם, ומהיות טוב יעשו ארון ארוך ובין כל עצמות מת אחד יעשו בתוכו מחיצה של עפר דק וטוב יותר של חרס או רעפים שאינו ממהר להתעכל, שאף אם יתעכלו נסרי הארון ויפלו העצמות לחוץ תהיינה מובדלות ע"י מחיצה הנ"ל עכת"ד ע"ש, אבל לא בעי הרחקה ששה טפחים בין העצמות של מת זה ובין מת אחר וצ"ע

ועי' בס' עיקרי דינים (סי' ל"ה אות כ"ו) שהביא בשם תשובת שבו"י (סי' ק"ג) שהעיר מיבמות (ס"ג) שבעון החיים המתים מתחטטים וראוי לקבוע איזה תענית ע"ז או לפחות פדיון תענית והרהור תשובה וכ"ש בנ"ד שככה זלזלו בכבוד הגאונים הצדיקים ואולי אם נהגו בהם כבוד ועשו גדר של אבנים סביבותם לא באו לידי כך, וראוי לך ביום פנוי העצמות לעורר אבל ומספד ולבקש מחילה מעצמת הקדושים שבזכותם אנו חיים ואז הצדיקים החיים במותם יהיו למליצים טובים בעדם ובעד כל ישראל ונזכה לגאולה ולחה"מ א"ס. ז' טבת הסת''ר פה סלאנט. סימן עד יבאר אמאי אין מוליכין את המת מעיר שיש בה כיה"ק לעיר אחרת. אם יש חצות בין לקרובים דשאר ובין קרובים ע"י נשואין בנוול המת

אירע שאשה אחת מ"ק פלונית שחלכ"ח בעיר אחרת והח"ק דרשו מהבעל דמי קבורה הרבה יתר על המדה ונתעוררתי לברר דין זה אם רשאי הבעל להוליכה למקום אחר. והנה מבואר ביו"ד (סי' שס"ג סק"ב) אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת אא"כ מחו"ל לא"י או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו, וכתב הש"ך ע"ז דהטעם הוא משום כבוד המתים הקבורים באותה עיר שמבזים אותם שלא להניח את זה אצלם, ולפ"ז לכאורה בנ"ד אחרי שרצונו לקברה באותה העיר וגם לשלם כפי המגיע לו ולפי עשרו, אך הם רוצים ביותר מכפלים א"כ לא הוא המבזה את המתים אלא הם הגבאים דח"ק דשם ואינו מחויב לתן להם כל מה שידרשו ממנו ולחוס על כבודה ולהפסיד ממונו שלא כדין

אכן בפ"ת (שם סק"ד) הביא בשם שו"ת זכרון יוסף שדחה טעם זה דא"כ אף אם הוא מצוה להוליכו משם לא נשמע לו משום כבוד המתים שבה"ק שבמקומו ואע"פ שי"ל כהיכי דלקבורת אבותיו ליכא בזיון המתים דהכא, כיון דאיכא טעם בדבר דערב לאדם לשכב אצל אבותיו וליכא העדר הכבוד ה"נ בצוה אע"פ שהוא לא עשה ישר במה שצוה, מ"מ אחר שצוה אנן אינם מבזים את המתים בכאן דרק רצונו של הנפטר ממלאים ואין הספר הנ"ל תח"י לעיין בו

והנה הוא חדש טעם אחר משום צער ובזיון המת לטלטלהו למרחוק ואולי בין כך יסריח או יכשלו אבריו ויהיה בזיון המת כאשר באמת קרה הדבר פעמים רבות, ולפ"ז נראה אחרי שמחויב הבעל לקברה לפי כבודו ועשרו אף אם כנסה ערומה כמבואר בב"ש בשם תשו' מהרי"ל (אה"ע סי' פ"ט סק"א), הוא מחויב ג"כ להפסיד ממונו כפי שידרשו ושלא לבזותה ולנולה. וראיה לזה מב"ב (קנ"ד ע"א) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו, אמר להם אי אתם רשאים לנולו, ועוד סימנין עשויין להשתנות לאח"מ, וכו' ה"נ מסתברא מדקאמר להו אי אתם רשאים לנולו ואישתקו, אי אמרת בני משפחה מערערי משו"ה אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקי לימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול, ופירשב"ם אין אנו חוששין בבושתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה וכן פי' התוס' בד"ה זוזו בתירוץ השני, משמע מזה דקרוב מחויב להפסיד ממונו כדי שלא לבזות ולנוול את המת אכן לתירוץ קמא שבתוס' שם שכתבו אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי עכ"ל. וכונתם לדעתם, כי להפסיד ממון אין שום אדם אפי' קרוב מחויב להציל את המת מידי נוולו, אבל היכי שרוצים להרויח ולירש ע"י נוולו של מת זה אין יכולים, וא"כ ה"נ בנ"ד אין הבעל מחויב להוציא ממון