דעת מרדכי א קפ

לא צחצוחי זיבה ולא אמרינן דיתבטל וע"כ משום דנולד בתערובות ע''ש לפע"ד יש לישבו בהקדם דברי הת"ש (סימן י"ד ס"ק ט"ז) שכתב וז"ל, וקאי אמש"כ שם השמ"ח (סעיף ט') עובר שהוציא אפילו אבר אחד וניתר השאר בשחיטת אמו וגדל והרי היא חולבת החלב שלה אסור ולא מהני אפילו אם נשער שיהיה האבר אחד מששים וכו' עי"ש ולפמש"כ (לעיל ס"ק י"ב) דאפשר לחלק לענין בטול ברוב, דהיכי דההיתר לא היה לעולם מסויים בפ"ע לא אזלינן בתר רובא, ה"נ כיון דכל פורתא אית ביה חלב דאיסורא וההיתר לא היה מעיקרא מסויים. דאע"ג דהחלב מתמצה מגופו, מכ"מ אפשר דבפעם אחת נולד כל טפה, אפילו למ"ד דם נעכר ונעשה חלב י"ל דהדם נמי נעשה בחד זימנא ומתמצי מכלל האברים ומעולם לא היה היתר מבורר להכי אינו מבטל האיסור, וע"ש מש"כ שם עוד בשם המרדכי בכה"ג הו"ל האיסור קבוע וכמחצה על מחצה דמי עכ"ל והרי גלי לן התבו"ש טעמו של המרדכי דהוא מטעם קבוע דכל היכי דההיתר לא היה מעולם מסויים בפ"ע אז יש להמעוט חשיבות כלהרוב והוי כמע"מ והוא יסוד חדש בבאור שיטת המרדכי, א"כ כל זה אינו שייך אלא היכי דהבטול הוא מטעם רוב, דנרצה שהמעוט יתבטל ברוב ממנו, דאז אמרינן דהיכי דנולד בתערובות ולא היה להמבטל עמידה בפני עצמו, אז יש להמעוט חשיבות כמו הרוב והוי כמע"מ, משא"כ בבטול הבא מדין זוז"ג שאין בו ממש מהאיסור ורק מכח האיסור יבוא דבר חדש בצורה חדשה שגלה הר"ן שבכה"ג יש דין בטול אף שהגורמים שווים, א"כ מה יתן ומה יוסיף לנו מה שנולד בתערובות, שכל עיקר השבח בזה אינו אלא להשוות המעוט כמו הרוב וכאן דגם במחצה על מחצה בטלים בזוז"ג, א"כ גם מה שנולד בתערובות לא גרע מידי והוא נכון בעזה"י. ענף ד

והנה עיקר יסודות ההיתר של הבא"י הוא: א) מטעם בטול ברוב לפי שיטת הגרע"א דגם לשיטת הר"י אינו אסור רק העפר שמכסין בו המת וא"כ רוב היניקה מהיתרא, והנה היתר זה כבר נדחה על פי מה שבררנו מדברי האו"ז שמפורש בדבריהם שכל העפר שממלאין בו חללו של קבר אסור בהנאה. ב) עוד יאמר עם ספרו, דגם אילן שמחצה על הקבר ומחצה חוץ לקבר נמי יש להתיר מטעם זה וזה גורם, דהא עפר היתר ועפר איסור גרמו יחד שיגדלו האילנות והוי כמו כל זוז"ג דמותר מטעם בטול ואף דאינו ברור דמחצה היה חוץ לקבר, דשמא היה רוב הגדולים מעפר הקבר, מכ"מ איכא ס"ס, ספק אחד שמא כל הגדולים חוץ לקבר היו. ואת"ל דנכנס להקבר שמא רק מחצה ואיכא זוז"ג דמותר מטעם בטול. ג) מטעם ס"ס גרידא. בלי הצטרפות דזוז"ג. חדא שמא כל הגדולים חוץ לקבר גדלו, ואת"ל דעל הקבר גדלו שמא ההלכה כהחולקים ע''ר ישעיה וס"ל דגם העפר שנתלש מקודם ואח"כ נתמלא בו הקבר ג"כ מחובר מקרי דגם ספק ספיקא דפלוגתא הוי ס"ס, [וכש"כ השבו"י בכללי ס"ס שלו במחודשים אות ב' ודלא כהש"ך בסימן ס"ו סק"י וכדברי הש"ך עצמו בסימן נ"ז כמו שהביא שם מהתה"ד יעו"ש] עכת"ד. והנה לטעם דזה וזה גורם לא היה צריך לומר דשמא מחצה מן הגדולים היו חוץ לקבר דאפילו אם היו כל הגדולים על הקבר נמי איכא זוז"ג, דהא האילן גופא שבהיתר נטע הוא ג"כ גורם והוא גורם היתר ואיכא שני גורמים דהיתרא ודאיסורא, גורם דהיתר הוא האילן וגורם דאיסור הוא הקרקע וכמו דאמרינן בכה"ג בע"ז (מ"ט) לשיטת רש"י מאגוז דערלה והקרקע, דהאגוז הוא דאיסורא והקרקע דהתירא, והכא הוא להיפך ואם נצדד עוד לומר דשמא מחצה חוץ לקבר א"כ איכא שני גורמים דהיתר האילן ומחצית העפר וגורם אחד דאיסורא

ונראה להביא ראיה לזה דאיתא (פי"ח דאהלות) שדה שאבד בו קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע (כן הוא גירסת הרמב"ם הרא"ש והרע"ב) והטעם הוא משום טומאה שלא להרגיל בני אדם שם, אבל בזריעה אין חשש של דלדול עצמות ע"ש. ובספר משנה אחרונה הקשה שם, דאמאי לא אמרינן דיבטל הקבר הנאבד ברוב השדה כיון שאינו ניכר, דהא גם בטומאה שייך בטול כמו (בפ"ט דפרה מ"ז) הולכין אחר רוב לטמא (ושם הוא רק רוב דכל דפריש ע"ש) ועוד בגדה (כ"ז) דפרידה של רקב בטילה בשתי פרידות דעפר ותירץ דקרקע אין לו בטול כמו בפ"ט דתרומות גבי לגינה של תרומה במאה לגינות של חולין ואינו בטיל משום דהוי כמו קבוע, אך זה אינו אלא מדרבנן דהוי כמו בדבר חשוב אבל קשה איך זורעין שם, דהא ביה"ק אסור בהנאה כמו בפ"ג דעירובין וכש"כ הרע"ב שם ונשאר בוצ"ע והוי לו להקשות רק לשיטת רבנו ישעיה, דלשאר פוסקים דהוי מחובר לק"מ דמחובר מותר בהנאה ואין לומר דהכא מיירי בקבר המחובר מעיקרו כמו בקבר של כוכין, ז"א חדא דא"כ הוי להם לפלוגי לענין זריעה גופא בין קבר של כוכין לבין קבר של חפירה. ועוד אדפריך ליה לשמואל בסנהדרין (מ"ז) דקאמר דמחובר לא מיתסר הו"ל לסייעיה מהכא, וע"כ דהכא בכל גוונא מיירי וכמו (בפ"ג דעירובין) אבל יש לתרץ דמשו"ה מותר כאן מפאת דהוי זה וזה גורם, גורם דהיתר הזרע שנזרע וגורם דאיסור הקרקע משא"כ בעירובין שם איירי להניח העירוב שם וליכא זוז"ג, ואע"ג דזה וזה גורם אסור לכתחלה, והכא מתיר לכתחלה לזרוע בתוכה: הכא כיון שהקבר נאבד ומדאורייתא בטיל ורק מדרבנן לא בטיל והוי כמו איקבע איסורא וא"כ בזוז"ג דגם כן מה דאסור לכתחלה אינו רק מדרבנן, ולהכי מותר לכתחלה דהוי כמו תרתי דרבנן. וא"כ הרי מוכח מכאן לפי באור זה להתיר אה"נ דקבר ע"י זוז"ג ונסתייע היתירו ממשנה מפורשת וע"ש בתפא"י בבועז שהעיר ג"כ מזוז"ג אבל אין דבריו מבוררין אצלי ומה שכתבנו ברור ונכון

ולכאורה אי שייך זוז"ג בקרקע דאיסורא וזרע דהיתר נתעוררתי מפירש הרשב"ם (ב"ב ע"א) ד"ה הואיל ויונקין משדה הקדש (קאי על מה דקאמר ר"ש דהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש) וז"ל הוא הקדיש את השדה בעין יפה אפילו מקום החרוב והסדן וכששיירו לעצמו לא שייר עמהן קרקע נמצאו גדלים מקרקע הקדש. וגדולי הקדש הקדש נינהו עכ"ל ונפלאתי על לשונו, דהא בכה"ג שהאילן של הדיוט והקרקע של הקדש לאו הקדש נינהו מטעם זה וזה גורם וכמו במשנה מפורשת דפ"ט דתרומות, דגדולי הקדש בקרקע הדיוט חולין והוא מפאת זוז"ג וה"ה להיפך וכש"כ למעלה, אך אי נימא דהרשב"ם ס"ל כשיטת הר"ש דהא דפודה אותם בשעת זרעם, דקודם שפדה אותם מועלין בהם מפני חלקו של הקדש וה"ה הכא נמי בכה"ג קודם שפודה אותה לשלם שווי יניקת קרקע של הקדש, הקדש נינהו

אך אמנם חזיתי כעת דאין צורך לזה דנלע"ד דאם נוטע יחור של אילן בקרקע אסורה, כמו בקרקע ביה"ק או בקרקע ע"ז או בקרקע של הקדש ויונק מקרקע האסורה בהנאה, ומזה נתגדל היחור ונעשה אילן גדול שענפיו מרובין כולו חד גורם דאיסורא מקרי, ואע"פ שבלתי היחור דהיתר לא נתגדל, אבל מ"מ גוף זה נתגדל ונתעבה מחד גורם דאיסורא, וראיה לזה מהא דקי"ל (יו"ד סי' ס') דבהמה שנתפטמה כל ימיה מאה"נ מקרי גורם חד דאיסורא ואסורה בהנאה, ואיני רואה מקום לחלק בין עגל בן יומו קטן מאד שנתפטם כל ימיו מאה"נ ונעשה שור פר גדול בן שלש שנים דמקרי גורם חד דאיסורא, לבין יחור שנעשה אילן גדול מיניקת קרקע אסורה בהנאה ואינו דומה לאגוז של ערלה שנטעו בקרקע דמקרי זוז"ג, ומיקרי גם גורם של איסור, דהתם על הפירות אנו דנין שהוא מין אחר וצורה אחרת לגמרי, וזהו מקרי באמת שני גורמים, אבל על אותו הגוף והעץ