דעת מרדכי א קעט

השרשים המתפשטים באה מהשרף המתפשע מגוף האילן העומד ברשות הדיוט ולא מיניקת הקרקע שמתפשטים לתוכה, וע"ז קאמר אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט. [ומיירי בכה"ג דעיקר ושרשיו קאי ברשות הקדש, ורק שרשיו מתפשטין נמי בשל הדיוט], ואי נימא דהיניקה באה מן האילן אמאי אין מועלין אע"כ דהיניקה באה מן הקרקע שמתפשטין לתוכה ראשי השרשין וזה גורם שיצמחו ויתגדלו ויתפשטו השרשין ואי בלא"ה קשה רישא לסיפא מתרץ דהכא בגדולין הבאין לאחר שהקדיש עסקינן ואין מכאן ראיה כלל לא דאזלינן בתר אילן ולא דאזלינן בתר קרקע וכמפורש היטב בחדושי הרמ"ה ע"ש, וע"ז מקשה הבא"י דאמאי איצטריך ליה לתרוצי הסתירה מרישא לסיפא משום דאין מעילה בגדולין הבאין לאחר מכאן הרי יוכל לתרץ דאזלינן בתר תרווייהו וזוז"ג מותר ומסלק דין מעילה ומכ"מ לא נהנין עפ"ד המג"א סי' תס"ה הנ"ל [וצריך להוסיף ע"ד דזה שייך רק אם נימא דזוז"ג שייך גם ביש בכח כל אחד ואחד מהגורמים להוציא הפעולה, כמו במחמיץ חולין בשאור של חולין ושל תרומה ויש בכח כל אחד להחמיץ וכדעת התוס' (פסחים כ"ז) דגם זה מיקרי זוז"ג המובא בדבריו שם ענף רביעי, דהא גם הכא יש בכח כל אחד מהגורמים בין מיניקת הקרקע ובין מיניקת האילן להגדיל השרשין כמובן] אכן באמת אי נימא כקושיתו דשני הגורמים שווים ושניהם גורמים שיגדלו וירחיבו השרשין א"כ היה ראוי להיות הדין בששניהם להדיוטים כמו במשנה ב"ב הנ"ל שהעצים של השרשין שייך לשניהם ובמתנתין קתני והעצים של יחיד ואכתי תהיה סתירה ממשנה דב"ב למשנה דמעילה ולכן מוכרח לתרץ דהטעם הוא משום דאין מעילה בגדולין הבאין לאחר מכאן ושוב אין סתירה למשנתנו, דבאמת האחד עיקר יותר, ורק אנן לא ידעינן של מי יותר עיקר והפשיטות נדחה ולדבר זה העירני ח"א

ובעיקר הדבר מה שמחליט, דכיון דממונא לא בטיל ובהקדש עיקר האיסור משום ממון הקדש הוא, ולכן אין בהקדש דין בטול מה"ת וכיון דהתירא זוז"ג מדין בטול הוא, א"כ בהקדש דאין בו דין בטול מה"ת גם דין זוז"ג אין בו עכת"ד לדעתי אי אפשר לומר כן, דהא משנה שלמה היא (פ"ט דתרומות) דגדולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם, דהיינו אם זרע סאה של הקדש וגדלו ששה סאין אין צריך לפדות רק שיעור סאה ושיטת הרמב"ם הוא דאף קודם שפדה נמי אין בהם דין מעילה וז"ל (פ"ה הלכות מעילה הי"א) הזורע פירות הקדש פודה אותן כשעת זרען. ואע"פ שלא פדה אותן הרי הגדולין חולין ואין בהם דין מעילה עכ"ל וקשה לכאורה הלא הרמב"ם פוסק (הלכות מעילה פ"ה ה"ו) דגדולי הקדש מועלין כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן וכו'. והחלוק הוא פשוט דשם הקרקע והגדולין הקדש, משא"כ במשנה דתרומות דאיירי שזרע בקרקע שלו פירות הקדש והוי זה וזה גורם, ולהכי אין בהם דין מעילה והטעם זה שייך נמי גבי מע"ש ואם דין זוז"ג מדין בטול א"כ מוכח דאף בהקדש האיסור של הקדש בטיל, ורק גוף הממון אינו בעיל וכמו דמסיק התם (סוף ביצה) דהאיסור דהנתלה בממון בטיל ועין מה שהארכתי בזה לעיל (סי' כ"ו וכ"ז) או לפחות מוכח מזה דדין זוז"ג שייך נמי בהקדש אכן שיטת הר"ש אינו כן, דהר"ש מפרש המשנה דחדא מלתא היא, דלענין מאי הוי חולין לענין דאין פודה אותם אלא כשעת זרעם, אבל קודם שפדה אותם כולם אסורין. וכן מפרש הר"ש להדיא (פ"ב דבכורים מ"ב) דכשאינו רוצה לפדות אז אסורים הגדולים מפני תערובת העיקר שבהן ומיירי בדבר שזרעו כלה, ואע"ג דבשאר איסורין בדבר שזרעו כלה האיסור בטיל לגמרי, מכ"מ בהקדש ובמע"ש דאיכא תקנתא דפדיון אסור קודם הפדיון אף בדבר שזרעו כלה, והרמב"ם והרע"ב מפרשים המשנה דתרי מילי נינהו ואין האחד תלוי בחבירו, דין דגדולי הקדש ומע"ש חולין לחוד אף קודם שפדה אותם, ודין דפודה אותם כשעת זרעם לחוד ועי' בתוספות אנשי שם במשניות החדשים ובמשנה ראשונה (שם מ"ו)

ונראה לי להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דמפרש המשנה (דתרומות פ"ע) דהא דתנן גדולי הקדש חולין הוא מלתא בפ"ע ואף שקודם שפדה אותם נמי אין בהם מעילה וגדוליהן חולין, ופודה כשעת זרעם הוא דין בפ"ע, ולא כהריש שמפרש דהא דגדוליהן חולין היינו דרובן חולין משום דאין צריך פדיה רק כשעת זרעם, אבל קודם שפדה אותם בודאי אין הגדולין חולין ואף מעילה יש בהם, מהירושלמי (פרק כה"צ) המובא למעלה וז"ל שם (סוף הלכה ה') אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת הקדש שנעשה אפרוח, רבי יסא איתפלגון כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת, אמר ר' זעירא קומי ר' יסא והא אמר ר"י מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה (גירסת הפ"מ), ר"ל לדברי ר"י דס"ל האפרוח מותר דהוי גדולי הקדש, ותנן בפ"ט דתרומות גדולי הקדש חולין ופודה אותם בזמן זרעם, כפי שהיו שווין בזמן הזרע אע"פ שנתרבו לאחר מכאן, ור"י דמדמי לה לגדולי הקדש א"כ אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי שויה קודם שנעשית אפרוח עכ"ל: והפירוש הפשוט לדעתי דהכא איירי שתרנגולת שחממה הביצים היתה של הדיוט והוי זוז"ג וכמו אגוז של ערלה שנשנה בצדה נמי הוי זוז"ג וע"ז מייתי ראיה מהא דתנן גדולי הקדש חולין דהתם נמי בקרקע של הדיוט דהוי זוז"ג וכש"כ למעלה, ולפי באורנו מסולק מה שהעיר הפ"מ בתוספותיו ע"ש כי קצרתי, וא"כ מצינו מפורש דר"י אמר על זה סתם מותרת, ולא הזכיר כלל, דפודה אותה בזמן זרעה, אלא ר' זעירא מביא ראיה מהא דגדולי הקדש חולין ופודה אותה בזמן זרעם, ה"ה הכא פודה בזמן זרעה ומוכח מזה דההיתר אינו תלוי כלל בפדיה ואפילו קודם שנפדית נמי מותרת וכשיטת הרמב"ם, ולדעתי היא ראיה נכונה ויש עוד להאריך בפרט זה וקצרתי

עוד יאמר שם הבא"י וז"ל, וא"כ לפי שיטת התוספות בב"מ דאזלינן בתר רוב השרשים דגם היניקה היא ג"כ לפי ערכם א"כ לפ"ז אף אם האילן עומד חציו חוץ לקבר, וחציו על מקום הקבר, יש בהאילן רוב שרשים להתיר, דהא אף במקום הקבר יש שם קרקע העליון דהוא ג"כ היתר כפי מש"כ הגרע"א דאינו אסור רק מה שהוא לצורך המת וזה הוי מעוט לגבי ההיתר, ובטל מעוט היניקה הנאסרת ברוב היתר [והדין דמחובר אינו בטיל אינו שייך כאן כאשר יבואר בסמוך, דזה אינו אלא מצד חשיבות והכא על היניקה אנו דנין שאין לה חשיבות מצד עצמה] אך לשיטת המרדכי דס"ל דבדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בטול, דכיון דהמבטל לא היה ניכר בפ"ע אין בו כח לבטל א"כ ה"נ אין שייך בטול יניקת האיסור ברוב היתר אך העמיד מערכת החולקים על שיטת המרדכי הנ"ל א) התוספות בזבחים (כ"ו) בד"ה שחט ואח"כ חתך, לענין היא בפנים ורגליה בחוץ. שחט ואח"כ חתך פסולה ופירש"י שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא, וכל דמי הבהמה יונקים זה מזה ויוצא דרך בית השחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו, וכתבו התוספות וז"ל דדם פסול אינו בטיל ברוב וכ' דגזרינן גזירה במקדש ולדברי המרדכי מדאורייתא אינו בטיל כיון שתחלת בואתו לעולם ע"י תערובות עכ"ד הנה כבר הקדימו והרגיש בדה''ת המל"מ (פי"ד ממטמאי מו"מ) ע"ש מש"כ בזה, ב) דעת הר"ן שכתב גבי זה וזה גורם דמדין בעול אתינן עלה, א"כ מוכח נמי מיניה דלא ס"ל כשיטת המרדכי דלא עדיף זוז"ג מרוב גמור והיכי דמעורב מתחלת בריתו גם רוב גמור לא מהני וכש"כ ע"י זה וזה גורם וע"כ דהר"ן לא ס"ל כהמרדכי והמרדכי לא ס"ל כדעת הר"ן אלא כדעת התוספות (ע"ז מ"ט) ד"ה שאם נטע דס"ל דזוז"ג לאו מדין בטול הוא ע"ש עכת"ד

אכן הערתו של הבא"י דשיטת הר"ן דזוז"ג הוא מטעם בעול הוא סתירה לשיטת המרדכי דכל המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בעול וראית המרדכי מיבמה שרקקה דם שאינה מתיבמת עוד, משום דא"א בלי צחצוחי רוק ולא אמרינן דהחוק בטיל בדם, וכן בזב שראה קרי דמטמא ר"י במשא משום דא"א