דעת מרדכי א יז

הקטנות הוא פסול בעצם ולא מסבת חסרון כונה רק כמו בע"מ, והכל מבואר עתה היטב. סימן ד יחקר אם הורג בחמת קדשים ג"כ עובר משום כל מום לא יהיה בו או דוקא במטיל מום בבהמת קדשים חיה. אבל לא בהורגה לגמרי

גרסינן בע"ז (י"ג ע"א) אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש וכו' בהמה תיעקר, ומפרש שם דהיינו לכונסה לכיפה עד שתמות מאליה, וכתב ע"ז המרדכי בשם הרא"ם פ"ק דע"ז (סימן תשצ"ט) הא דמתירין לו לנעול דלת בקדשים בזה"ז משום דצעב"ח מדרבנן הוא, אבל אם צער בע"ח היה מדאורייתא היה אסור, וממילא מוכח מזה דעכ"פ איסור דרבנן איכא בהכנסתה לכיפה משום צעב"ח, אלא דהם אמרו והם אמרו וא"כ מאי משני שם רבא אקושיה דונישוויה גיסטרא משום דנראה כמטיל מום בקדשים והוא רק איסור דרבנן וכפירש"י שם וקשה הרי אם הורג בע"ח ליכא משום צעב"ח כמבואר בחולין (ז' ע"ב). ועי' בנוב"ת (חיו"ד סימן יוד), וא"כ אכתי קשה דלישוויה גיסטרא דמ"ש האי איסורא דרבנן דנראה כמטיל מום בקדשים דלא שרי מאיסור דצעב"ח היינו בהכנסת לכיפה דמותר, כיון דעכ"פ יעבר על איסורא דרבנן, כן הקשה לי ידידי הרב הגאון ר' אליעזר ראבינאוויץ ז"ל ממינסק מכבר וכעת מצאתי קושיא זו בס' חוט המשולש

ואנכי בימי חרפי השיבותיו בסגנון זה, בהשקפה הראשונה בפשט הסוגיא הנ"ל אמרתי דתירוץ רבא משום דנראה כמטיל מום בקדשים אינו קאי אקושיא האחרונה דונישוויה גיסטרא, כי אם אפירכא הקודמת לזה, דפריך ''ונינשרינהי לפרסותיה", דאביי מתרץ ע"ז משום בזיון קדשים וע"ז מתרץ רבא משום דנראה כמטיל מום. אבל אקושיא דונישוויה גיסטרא גם רבא מודה לאביי דטעמא הוי משום לא תעשון כן לה"א, והיינו משום דנראה לי דאקושיא דנישוויה גיסטרא אינו שייך כלל תירוצא דרבא משום דנראה כמטיל מום, משום דאיסור מטיל מום הוא מהקרא דכל מום לא יהיה בו, דאינו שייך אלא בסמא עינה, קוטע רגלה, צורם אזנה וכדומה שהבהמה עודנה בחיים ונעשית רק לבעלת מום, אבל בהורגה לגמרי לא שייך ע"ז דכל מום לא יהיה וכן נראה מלשון הרמב"ם (מהלכות איסורי מזבח פ"א ה"ז) ע"ש ושוב מצאתי בתוספות (בכורות ל"ג ע"ב) ד"ה בעל מום מעיקרו וז"ל, והתם בע"ז אסר רבא לקדשים בזה"ז לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן הוא בר"ח (ע"ז י"ג ע"ב) דפוס ראם וז"ל רבא אמר מפני מה אינו מנשר בקדשים מפני שהוא כמטיל מום בקדש עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי דתירוצו של רבא דנראה כמטיל מום קאי על הקושיא הראשונה אבל במנחות (נ"ו ע"ב) כתבו התוספות ד"ה הכל מודים וז"ל שם, הקשה הרימ"א מהא דאמרינן פ"ק דע"ז גבי מקדיש בזה"ז דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, ופריך ונישוויא גיסטרא ומשני רבא משום שנראה כמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן ביומא (ס"ג ע"א) תוד"ה שלמים וז"ל שם ולא נהירא לר"י דא"כ כי פריך ונישוויה גיסטרא היכי משני מפני שמטיל מום בקדשים עכ"ל וכן הכסף משנה (פ"א ה"ז מאיסורי מזבח) כשהעתיק הסוגיא דע"ז הנ"ל מעתיק תירוצא דרבא אקושיא דנישוויה. גיסטרא ע"ש, ועין בחידושי מוהר"ם לובלין בתוד"ה ונישחטיה מישחט שמדבריו נראה ג"כ שמפרש דתירוצא דרבא קאי אקושיא דונינשרינהי לפרסותיה וכש"כ התוס' בבכורות, ומדברי הנוב"ק (חיו"ד סי' פ"ג ופ"ד) בתשובתו שם על דברי הגאון מוהר"ם פישעלש ז"ל נראה שמפרש שתירוצא דרבא קאי. גם אקושיא דונישוויה גיסטרא ע"ש, ועין ח"ס (חאו"ח סי' ל"ג) שכתב, בבאור פלוגתת אביי ורבא כאן וז"ל שם, וגם פלוגתת אביי ורבא בע"ז (י"ג ע"ב) הא דאביי ס"ל דזה מיקרי דרך השחתה ולכן קאמר על הקושיא דונישוויה גיסטרא משום לא תעשון כן לה"א, ורבא ס"ל כיון שעושין כן לכבודו של הקדש דלא ליתי לידי תקלה לא מיקרי דרך השחתה. לכן נדחק משום דנראה כמטיל מום בקדשים אבל לצורך תקון ממש בין למר ובין למר מותר עכ"ל, וע"ש שהאריך בזה עוד, ומדבריו נראה ג"כ לכאורה דתירוצא דרבא קאי רק אקושיא האחרונה ולכאורה יש להעיר במטיל מום בקדשים אפילו באינו הורגה יהא הלאו דלא תעשון כן לה"א וכמדומני שראיתי באיזה ספר שנתעורר בזה]

ולכאורה היה נראה דשני הפירושים האלו בהסוגיא דע"ז הנ"ל אם נפרש דתירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד בין אקושיא הראשונה דונינשרינהי לפרסותיה ובין אקושיא האחרונה דונישוויה גיסטרא, דעל שתיהן ביחד מתרץ רבא משום דנראה כמטיל מום בקדשים, או דנפרש דתירוצא דרבא קאי רק על הקושיא הראשונה, תליא אי בהורג בהמת קדשים ישנו הלאו דהטלת מום? דאי תירוצא דרבא קאי אשתי הקושיות יחד נראה מזה גם בהורג בהמת קדשים לגמרי שייך איסור דהטלת מום, ואי נימא דקאי רק על הקושיא הראשונה וכנראה מהתוספות בכורות והר"ח מוכח בהורגה לגמרי ליכא איסור הטלת מום

והנה בעצם הספק אי בהורג בהמת קדשים יש בזה לאו דהטלת מום יש להביא ראיה מהסוגיא גופה, דקשה לכאורה דהא חכמים דר"מ ס"ל בבכורות (ל"ג ע"ב) דכל מום לא יהיה בו אתי לרבות אפילו גרמא כגון במניח דבילה ובצק על אוזן הבכור כדי שיבא כלב ויטלנו וא"כ איך מתירין לו כאן להכניסה לכיפה ולמות הרי הוא גורם להטיל בה מום והוא איסור דאורייתא אע"כ בהורג בהמת קדשים לגמרי ליכא איסור הטלת מום, ומשו"ה בכניסה לכיפה ליכא גרם הטלת מום, אלא איסורא דצעב"ח איכא אך יש להשיב ע"ז דקשה לכאורה על הש"ס דפריך על רבא דקאמר דנראה כמעיל מום בקדשים ''נראה מום מעליא הוא, ואי משום בזה"ז לא חזי להקרבה וליהוי כמעיל מום בבע"מ" הא מטיל מום בבע"מ אינו חייב רק לר"מ דדריש רבויא דכל מום למטיל מום בבע"מ, אבל החכמים דפליגי על ר"מ דרשי דתמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה כתיב, וכיון דאינו תמים לרצון, שום ליכא הלאו דכל מום לא יהיה בו, ורבויא דכל דרשי לגורם להטלת מום, וא"כ מאי פריך הש"ס ''נראה מום מעליא הוא'' ומי סני ליה להגמרא לומר דרבא ס"ל כחכמים דפליגי על ר"מ ורוצה לאוקמי גם הברייתא כוותייהו ולכן קאמר רבא רק דנראה כמטיל מום כיון דלא חזי להקרבה בזה"ז, דמיא למטיל מום בבע"מ, וכפי הנראה שרש"י הרגיש בזה ונדחק לפוש דלא הוי לרבא לומר נראה כמטיל מום, אלא מפני שהוא כמטיל מום בבע"מ ולאוקמי הברייתא כהך תנא דמחייב במטיל מום בבע"מ, אבל הוא דחוק מאד דעדיפא לו לומר מפני שנראה כמטיל מום דגם בזה ניחא הקושיא כדי לאוקמי הברייתא כחכמים, אבל אם נפרש דתירוצא דרבא קאי גם אקושיא דונישוויה גיסטרא דע"ז נמי איכא איסור הטלת מום בזה"ב, וא"כ תקשה איך הותר לנעול דלת הא הוי גרמא לכל הפחות דלא גרע ממניח דבילה ובצק על אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו ועכצ"ל דאתי כר"מ דגרמא מותר וכיון דגרמא מותר ממילא מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא דתליא זה בזה כאמור למעלה, וא"כ פריך שפיר וניהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור מדאורייתא ואמאי קאמר רבא על דלא לשווייה גיסטרא דנראה כמטיל מום דמשמע דאינו אסור אלא מדרבנן והוא נכון.