דעת מרדכי א קעו

לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסר, ה"נ במחובר לא מיתסר וי"מ דהיינו דוקא שלא היתה בו תפיסת ידי אדם אלא שחפרו בכותלי המערה, והכניסו שם את הקבר,. כי אז העפר שע"ג הקבר היה מחובר ולא הוסר שם בידי אדם, אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"ג הקבר, אותו היה אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם וכדאמרינן (פרק כה"צ) מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכו', והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור משום שיש בו תפיסת ידי אדם, איני יודע שמא היינו דוקא באשירה ואילן דלאו מחובר (גמור) הוא, אבל עפר ע"ג עפר דמחובר גמור הוא דלמא שרי, אע"ג דהיתה בו תפיסת ידי אדם, ונ"מ להתיר בצדי בית הקברות שלא כנגד הארון וצ"ע גבי אבני הר דפריך מה להר שכן מחובר, (ע"ז מ"ו ע"א) משמע אבל אבן שנדלדל אסור ודוקא תלוש, אבל אם היה מחובר מותר הואיל ולא היה תפיסת ידי אדם, משמע לכאורה אבל אם היה בו תפי"א הוה אסור אע"פ שחזר וחברו, ואע"ג דהוי אבן ע"ג אבן דומיא דעפר ע"ג עפר ובמגילה ת"ר ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' ואין מלקטין בהן עשבים, ואם לקט שורפן במקומן מפני כבודן של מתים, ופריך וכי שורפן במקומן מאי כבודן של מתים איכא אלא ארישא פירוש מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי, א"כ האי דקאמר שורפן במקומן משום איסורא, לכאורה מסייע לסברתנו לאסור ביה"ק שלנו (פירש דמשמע לו דאיסורא דאורייתא כמו שמפרש הב"י לשיטת הר"ן כנ"ל) עכ"ל העתקתי לשונו בשלימות. מפאת שנצרך לעניננו לכמה פרטים. מדבריו של האו"ז הנ"ל נמי משמע לכאורה דעיקר הדין דקבר אסור בתלוש ומותר במחובר מע"ז ילפינן ומשו"ה אסרינן בתלוש ולבסוף חברו כבע"ז כדאיתא (פ' כה"צ בחולין ט"ז ע"א), ואין להקשות דאמאי צריך למילף קבר מע"ז, כיון דלמת עצמו ילפינן מע"ע וכדאיתא בע"ז (כ"ט ע"ב) ולאביי אף תכריכי המת שהוא משמשי המת נמי ילפינן מע"ע שם שם דהזמנה מלתא היא לענין קבר נמי נילף מע"ע שם שם דהא אמרינן שם תהא קבורתה עין בכ"ז בשו"ת מוהריא''ז ענזיל (סימן ל"ו ויתישב לך)]

ואחרי דנתברר לנו דאיסור הנאה של קבר מע"ז ילפינן, א"כ ממילא גם הגדולין של קבר אסורין, דגם גדולי ע"ז כמו בחפר קרקע לע"ז וצמחו שם גדולין הגדולים אסורים כמו שיבואר לפנינו, דאיתא בע"ז (מ"ח) באשירה דגדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף ובתוספות שם (מ"ז ע"ב) ד"ה גדעו, כתבו פה"ק לעבוד בגדולין שיגדלו מעתה שאינו עושה ע"ז רק החדוש, ויפה כיון שאם נתכוין העכו"ם לעיקרו לעשותו לע"ז ודאי הכל אסור אע"פ שהאילן מחובר, כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות (לקמן נ"ה ע"ב) שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה עכ"ל, ומשמע מדבריהם דאם גדעו ופסלו שעשה מעשה ונתכוין לעבוד העיקר אע"פ שלא נתכוין לגדולין כלל, נמי אסורין הגדולין דהכל אסורין והוי גדולי ע"ז, וכ"כ נמי בקרקע בחפר בה בורות שו"מ וצמחו. שם גדולים הגדולים אסורים

ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא (תמורה ל') דהמקדש בפרש עגלי ע"ז, שהם תקרובת עכו"ם ואסור להדיוט, דאינה מקודשת ויליף ליה מקרא משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו עכ"ל, וא"כ מסתברא דלא גרעו גדולי ע"ז מפרשי של עגלי ע"ז, וגם איסורן של גדולי ע"ז בודאי נכללים בהאי דרשא דוהיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ואין סתירה לזה מהא דקאמרינן (שם מ"ו) בולד נעבד לחד לישנא דמותר להקרבה, ואפילו להך לישנא דאוסר ולד נעבד קאמר שם דהטעם הוא משום דבבא הוא דאחודה באפה, ומוכח מזה דאם נתעברה אח"כ בודאי דמותר ולא אסרינן לה משום גדולי ע"ז כדאסרינן ביצת תרנגלת בהקדש בה"ב (תמורה כ"ט) דשא"ה דהוי בע"ח דאין איסור ע"ז נתפס בהם משום דלית בה תפיסת ידי אדם, ורק לגבוה אסירי, אבל נ"ד הוא לענין ע"ז ממש שנאסרת גם להדיוט וע"ש בתוס' בתמורה

ולכאורה יש לדחות ראיתנו זו מפרש עגלי עכו"ם שהוא תקרובת ט''ז דכל עיקר איסור דתקרובת ע"ז הלא ילפינן בע"ז (כ"ט) מעגלה ערופה דנלמד ויאכלו זבחי מתים דאיתקש למת ומת ילפינן מעגלה ערופה, וע"ע מכפרה כתיב בה כקדשים וגדולי קדשי מזבח מותרים כנ"ל (תמורה כ"ט סע"ב) אכן יש לישב בפשוט דלענין גדולים לא ילפינן בזה מעגלה ערופה הנלמדת מקדשי מזבח, מפני הדרשא דוהיית חרם כמוהו הנזכר בפרש עגלי עכו"ם, דודאי גדולי ע"ז לא גרעי מפרש וראיה עוד לזה מירושלמי (פרק כה"צ ה"ה) תמן איתא דביצת ע"ז שנתפס בה שם ע"ז ע''י מעשה שעשה בה כגון שגרר או גדר אותה לע"ז. אפרוח שיצא ממנה אסור משום גדולי ע"ז וביצת הקדש שיצא ממנה אפרוח אינה פודה אותה רק כפי שויה של הביצה (וכמו דקיי"ל בפ"ט דתרומות דגדולי הקדש ומע"ש חולין ואינו פודה אותן רק כפי שוין בשעת זרעם פ"מ שם), והרי חזינן דחמירי גדולי ע"ז אפילו מגדולי בה"ב והוא ראיה נכונה

ועוד בנדרים (מ"ז ע"א) מוכח דבכל איסורי הנאה גדוליהן אסירי, וכש"כ איסורי הנאה דע"ז דחמירי טובא, דקאמר שם בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן, מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, א"ד משום דחליפין כגדולין דמי, ופירשו שם הר"ן והתוספות דהאיבעיא הוא ג"כ בכל איסורי הנאה, אלמא דפשיטא להש"ס דגדולין של איסורי הנאה אסורין ומכ"ש דאסה"נ של ע"ז דהגדולין אסורין, ועי' בנדרים (נ"ז) דחליפין כגידולין דמי, וה"ה להיפך דגידולין כחליפין וכשם שחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמהו (ע"ז נ"ד) ה"ה הגדולין אסורין נמי, וכן מוכח בע"ז (מ"ח ע"ב) ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, (הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר רש"י) דאלמא באגוז של ערלה מפאת זה וזה גורם, אבל אילו היו כל הגורמים של איסורא אסורים בהנאה, וכן למ"ד זה וזה גורם אסור, הרי דגדולי ערלה אסורים, וכן מוכח שם דמזה וזה גורם דע"ז דגדולי ע"ז אסורים בהנאה, וקרוב הדבר לומר דאפילו אי נימא דאיסורא דקבר נלמד מעגלה ערופה ג"כ הגדולין אסורין ואין להאריך בזה ולפי האמור נדחים דבריו של החתם סופר מעיקרם, דאם נחוש לדברי הר"י ראוי לן לאסור העשבים מדין תורה משום גדולי קבר תלוש הנלמד מע"ז, וגדולי ע"ז אסורין ודוק היטב בזה. ענף ב

וראיתי בשו"ת רע"א (סימן מ"ה) ע"ד פנוי הקברים לענין איסור הנאה בדריסה על עפר בית הקברות שסמך להתיר אם יש עוד עפר אחר ע"ג הקבר, דבטל העפר האסור בעפר המותר, ואף אם אין בבירור שיעור בעול, יש לסמוך על רוב הפוסקים החולקים על רבינו ר' ישעיה, דס"ל דגם העפר שתולשים ומחזירים לקבר נמי חשוב כמחובר מעיקרו ואינו נאסר באיסור הנאה, ובצירוף דעת הרשד"ם (חיו"ד סימן ר') דדוקא מת עצמו אסור בהנאה מה"ת, אבל תשמישי המת כמו תכריכים והקבר אינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן ועיקר יסודו, משער המת ועור המת שהם מחוברים למת אפ"ה איני אסור בהנאה מהתורה לשיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת התוספות (זבחים ע''א ובנדה נ"ה) ד"ה שמא, דעור מת מותה